Join Our Weekly Church of Evolutionary Love Sign Up

Integral Kabbalah Notes 3

Marc Gafni » Blog - Spiritually Incorrect » Integral Evolutionary Kabbalah » Teachings in Hebrew » Integral Kabbalah Notes 3

 

6.11.05

אנו מנסים לקחת מס’ יסודות בסיסיים מהעולם התודעתי של הבעש”ט, מהעולם האינטגרלי ומהעולם המקראי, ולהציב 2 גישות מרכזיות בנושא יסוד, ולראות כיצד ניתן לצאת מהסתירה המרכזית שקיימת בהגות, בגישה לחברה, שבוקעת בנושא זה, שחיונית לכל נושא ההארה, וליצור אינטגרציה, עומק והבנה אחרים.

תודעת הקורבן

האדם שמרגיש/רואה עצמו כקרבן. הטיעון המרכזי שלנו יהיה, שאדם שרואה עצמו כקורבן, בין אם הוא צודק או לא, אינו יכול להגיע להארה. עצם ראייה כזו ימנע ממנו את תודעת ההארה.
נביא שורה של מקרים לנושא זה –

1. קולין פרגוסון – איש אפרו-אמריקני שהואשם לפני כ- 15 שנה בהרג של 7 אנשים לבנים ברכבת. עורך דינו, ויליאם קנסלר, מגן עליו וטוען “הזעם של הציבור השחור”. סקר שנערך באותה עת בארה”ב העלה שיותר ממחצית של האוכלוסיה הלבנה הסכימו עקרונית עם הטיעון ההגנתי הזה באופן שזה לא ייחשב רצח מדרגה ראשונה, אלא פחות מזה, כי המשתנה של ה”בלק רייג'” אמור לשנות בצורה מהותית את היחס אל האדם מבחינת החוק. האמנם? האם הזעם הזה, האמיתי, צריך להשפיע על איך שניגש לאדם זה מבחינה חוקתית?

2. טלפון מצלצל, אתה עונה – מדוע? כי הוא צלצל. וזוהי ההגדרה של העדר-הארה. מדוע? העובדה שהטלפון צלצל אומרת שמשהו קרה. לכאורה, אי אפשר שלא לענות. אך זה לא נכון. אני יכול להקשיב לצלצול ולא לענות. אם אני עונה זו תגובה לסטימיולס, ללא בחירה.

3. ילד קטן מכה את אחותו. אמו שואלת מדוע והוא עונה – כי היא הכתה אותי. אמא בודקת איתה. וזו בעיה, כי זה שאחותי הרביצה לי זה לא אומר שאני צריך להרביץ לה. כלומר, משהו קרה, ואני מגיב לו באופן חד משמעי, והמשמעות היא שאני לא יכול לבחור. שאני לא ממש בוחר. אני הייתי קורבן של הרבצת אחותי, והחלטתי להרביץ לה חזרה. תפקיד ההורה כאן יהיה לחתוך את תודעת הקורבן כבר מהגיל הצעיר.

תודעה זו של קרבן משפיעה על כל החברה שלנו ועל היחס שלנו לאלימות.

“התירוץ של ההתעללות” – אלן דרשוויץ, עו”ד – איש ליברלי. מגן על החופש, גם על רוצחים. מייצג את הממסד הליברלי של ארה”ב. בספרו הוא דן בנושא הרצח. כולם מסכימים שרצח זה דבר אסור. אך יש הבדל בין רצח לבין הריגה. ולכן בחוק יש ג’ נסיבות שבהן מותר להרוג – הצדקה רשמית; הגנה עצמית; חוסר שפיות. בעקבות תפיסה זו קורים הרבה דברים. למשל, לורנה בוביט שכועסת על בעלה, אומרת שאנס אותה, הוא מכחיש, הם מסכימים להיפרד, היא כועסת ובאמצע הלילה חותכת לו את איבר המין ובורחת.

מה ההגנה של עורכי הדין שלה? שהוא עינה אותה. קרי, אני הייתי הקורבן שלו. ההגנה טענה שיש להעמיד לדין דווקא את בעלה. היא טענה לחוסר שפיות זמנית, הגם שהייתה שפויה לחלוטין. האם יש כאן משהו לגיטימי?

דוג’ נוספת – האחים מננדז. 2 אחים שבאים ממשפחה אמידה ובמשך 6 חודשים מתכננים ורוצחים את הוריהם. הם נתפסו וטענו להגנתם שהאב התעלל בהם, שהם היו קרבנותיו (חוץ מזה הם טענו גם לאי-שפיות, כתוצאה מההתעללות). לכאורה, העמידו את האב הנרצח לדין והתעסקו בשאלה אם אכן הוא עינה אותם או לא, כאילו שאם כן – אז מותר. לא שאלה אם זה מוסרי או לא, חוקתי או לא, אלא שאם האב עינה אותם אז זה הרבה פחות חמור, כי מתוך עמדת קרבן אני לא יכול לקחת את אותה אחריות עליי. כמובן שצריך לבדוק זאת ,כי רוב הילדים שעוברים עינוי על ידי הוריהם, לא הורגים את הוריהם. ובכל זאת הטיעון הזה זכה לשבחים.
דוג’ נוספת – ‘הדרמה של הילד המחונן’ של אליס מילר – מדברת על כל ילד וילד שעונה על התיאור הבא: “הדיכוי של התעללות אכזרית במהלך הילדות, הורסת חיי אנשים וילדים ניזוקים, קרבנות העבר, קרבנות הכלא האכזרי של הילדות”. היא מדברת על הדיכאון של הילד שהוא קרבן. אם כך, כל ילד, בצורה פוטנציאלית, יכולה להשתמש בהגנה של האחים מננדז, כסיבה להרג הוריהם. מה אליס מילר מצליחה לעשות? להפוך את כולם לקרבנות, מספיק שאתה ילד להורים, ואתה קרבן.

התפיסה ההומנית המוצגת בנושא אומרת – עצם יכולתי להגיב בצורה אחראית היא בלתי אפשרית. יש כאן ביטול המושג “אדם נברא בצלם ה'”; האדם נברא בסוף התהליך ביום השישי. בסיפור הבריאה הראשון, האדם הוא חלק מן המערכת הטבעית, ואז איני יכול לפעול נגד הטבע. אני חלק ממנו. וסיפור הבריאה השני בא להגיד ‘וייפח באפיו נשמת חיים’, קרי, האדם הוא לא עוד חלק מן המערכת הטבעית, קרי, לשלוט על טבעו ! רספונס-אביליטי – למה? לטבע. יש לי יכולת להגיב. לא רק שהטבע פועל עליי, ואני תוצר של גורל וזהו, אלא אני גם יצור של ייעוד, ואני מסוגל להפוך טבע לייעוד. זה נקרא אחריות, זה נקרא ‘בצלם אלוהים’.

עורכת הדין של לורנה בוביט – “ככל שנלמד על איך ולמה אנו נוהגים בדרך מסוימת, על המכניזם הפנימי, אנו מסוגלים להגן על הקליינטים שלנו בצורה מתוחכמת יותר”. זה לא נכון. זה נקרא בפילוסופיה ‘השקר של הטבע’, כלומר – יש טבעי ויש הכרחי, ולטבע יש קול להצבעה, אך אין לו וטו. השקר שהטבע בעצמו קובע.
כל עניין סיפור הבריאה ושל האדם שנוצר בצלם אלוהים אומר שהאדם מסוגל לבחור.

דוגמאות נוספות –

-סוכן אפ.בי איי גונב כסף והולך להמר. מפטרים אותו. הוא תובע את המשרד שלנו בטענה שיש לו כפייתיות להימורים ולכן זוהי נכות. והוא מנצח.

-בויסקונסין עובד מדינה מאחר לעבודתו באופן כרוני. מפוטר. הוא תובע כי טוען שהוא קרבן של סינדרום האיחור הכרוני.

-אדם שמסתובב עירום בציבור. יש לו 30 הרשעות. הוא רוצה עבודה כשומר חנייה. הוא תובע כי לא נתנו לו, ואומר, שהוא מתפשט רק בספריות…

-בחור צעיר בבוסטון גונב רכב, הורג מישהו בתאונה. הוריו תובעים על זה שלא הגנו על הרכב מפני גניבה.
כל המקרים הנ”ל הובאו באופן רציני בפני בתי המשפט.

ישנה תודעת קרבן עמוקה, אהרון ווילדסקי עשה סקר, 374 אחוז מאנשי ארה”ב רואים עצמם כחלק ממיעוט. כלומר, יש איזשהו צורך פנימי של אדם לראות עצמו כחלק ממיעוט.

כל המגמה המרכזית של המקרא הוא להיות קשוב לגר, למי שהוא באמת קרבן – “לא תונו את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים”. המקרא דורש רגישות לקרבן. מי יוצא הכי מופסד מהתהליך הזה? הקרבן האמיתי. הרי יש אונס, יש רצח, יש אלימות. אך מה שהפסאדו-קרבנות עושה היא להשתמש באופן מעוות בתודעת הקרבן, וזה draining of compation, ריקון החמלה, כבר אי אפשר לאבחן בין קרבן לקרבן, והחמלה היא שמאפשרת גישה לקרבן, וזה יוצר התנגדות לחמלה, מפחית את כל הראייה והיכולת שלנו לחמלה.

יש כאן 2 סוגי קרבנות –
קרבן מזוייף.
קרבן אמיתי.
השאלה היא – מה אני עושה עם הסבל שלי.

אנשים שמגנים על כל הקרבנות – מה הפילוסופיה הפנימית הרוחנית שדוחפת אותם לכך ולסרב בתוקף להאשים את הקרבן? התפיסה הבסיסית – אנשים הם טובים מטבעם. ולכן, אם עושים משהו לא טוב, המוקד של רע הוא לא בתוך האדם, אלא מחוצה לו. קרי, משהו בסביבה השפיע על טובו הטבעי וגרם לו לעשות רע.

מי דגל בכך? קבוצת אנשים – הרומנטיקאים של המאה ה- 19. הם אמרו, שאדם מטבעו טוב, ולכן תמיד מקור הרוע הוא בחוץ. זו אמונה מעוותת שמחריבה את העולם – אם מקור הרוע בחוץ, אז אעבוד על לשנות את העולם, אך לא את עצמי, הבעיה היא בעולם, אתנגד לכל מי שירצה ללמד ערכים בבתי ספר כי אדם טוב מטבעו.
אך אם אני חושב שבטבעו הראשון הוא נייטרלי, לא טוב, ורק בטבעו השני הוא טוב, אז אצטרך לעבוד כדי לגלות את הטבע השני.

הרומנטיקאים תמיד הצביעו על תינוקות כמי שנולד טוב. אך אין תינוקות טובים. הם חמודים, אך אינם טובים.
מה שעומד מאחורי תודעת קרבן היא ‘זה תמיד קורה לי’ כי אני תמיד טוב.

מה שנגזר מכך – חוסר מוכנות להשתמש בקטגוריות של ‘טוב’ ו’רע’. במקום זאת מדברים על ‘בריא’ ו’חולה’. אין אדם בריא שיבצע רצח – זה הטיעון המרכזי. כלומר, בעצם זה שאתה רוצח, משמע שאתה חולה (לא שפוי). אך זה לא נכון. יש קונטקסט מוסרי. אדם יכול להיות אלים ושפוי. למשל, מי שבא לשחרר מחנה ריכוז והורג לשם כך את השומר הנאצי – שפוי לגמרי. ובנוסף – ארנסט בקר – “הכחשת המוות” – היום אולי היינו קוראים לזה ‘הכחשת הרוע’. יש סירוב להשתמש במונחים של רע. וכל זה בא מהיכן? זה בא ממה שהיינו מכנים ‘תרבות הפסיכולוגיה’. זו תרבות לפיה המדד המרכזי הוא תמיד חולי או בריאות, במקום טוב ורע.

למשל –
יועץ משפטי של סן פרנסיסקו הרג את ראש העיר. הוא הורשע בגרימת מוות ברשלנות. הטענה הייתה – שאכל כל הזמן ג’אנק פוד וזה השפיע על סוכר בגוף וזה טשטש אותו וגרם לו אי שפיות בעת הרצח.
וגם – אישה מוירג’יניה, שוטר עוצר אותה ומריח ממנה אלכוהול, רוצה לעצור אותה, היא מתחילה להכות אותו וכו’, מעמידים אותה לדין והיא טוענת לתסמונת קדם-וסתית.
בכל פעם שאדם טוען לקרבנות – זה מפחית מכוחו, ולא להיפך.

הדחף הליברלי שעומד בבסיס תפיסה זו בא ממקום של חוסר יכולת להטיל היררכיה ושיפוט על כל דבר. החברה המודרנית אינה מסוגלת לשפוט.

האם זה נכון שאדם שפוי יכול לרצוח? כן, חד משמעית (פשעים ועבירות קלות של וודי אלן).
זה הרעיון של דוסטוייבסקי לגבי רסקולניקוב. הוא הורג אישה זקנה כדי לראות אם אני יכול לעשות זאת. והרעיון כאן – ללא אלוהים, ללא ערך מוסרי כלשהו, הכל מותר.

מה הגורם המרכזי לכך שאדם נמצא בתודעת קרבן?

זה פוטר אותי מאחריות.
סימפטיה.
הרווח המרכזי – תמימות; אני תמים באופן קיצוני.
מה המחיר שאני מוכן לשלם בעבור זה? אני מוכן להיות אימפוטנטי, אין לי כוח. אני מוכן לוותר על כוחי כדי להיות תמים. ויותר מכך – הכוח שלי קשור לזה שאין לי כוח. זה פרדוקס. אני מקבל את הכוח שלי מזה שאני קרבן. יש לי פסאודו-כוח, מתוך עמדת הקרבן. ואם אפסיק להיות קרבן אז כל הפסאודו-כוח שהיה לי, בורח לי. זה מעגל קסמים. חורבן טוטאלי של הפנימיות העצמית של האדם.

הספר ‘ספק’ – במקרא ובקבלה יש קשר מהותי בין סבל לבין חטא. מי שסובל – חטא. בספר יש התקוממות נגד התפיסה הזו. ויחד עם זאת , אפשר להבין את התפיסה הזו. מדוע המקרא רצה לחבר בין החטא לעונשו? אני לא מוכן לתת לזה שהתעלל בי את כוחי, ולכן עדיף לי להגיד – אני אחראי, אני לא אהיה הקרבן שלו, אז אני אקח אחריות ואענש. ולכן יש קשר עמוק בין הסבל לבין ההתנהגות שלי. יש לי כבוד של אחריות. כבוד ליצור שינוי בחיי.

מה המקור העמוק ביותר של תודעת הקרבן?

נחזור להגר. הגר = הגֵר. במקרא גר=קרבן. לכן היא מייצגת לעומק את הזהות של הקרבן.
מה יוצר את הצורך להיות קרבן? העדר-זהות אחרת. זהו ה’אני העצמי’ בלשון הרב קוק, טביעת נשמה. כדי לספק לעצמי את הזהות שאין לי, אני יוצר זהות מסולפת, והכי קל – בטווח הקרוב – ליצור זהות מסולפת של קרבן. ואני מתמלא בכעס שלי. למה מישהו מחזיק כעס במשך שנים? זה ממלא אותי, זה נותן לי משהו, אחרת אני לא מחזיק אותו.

כשפתחו בארה”ב את דיסנילנד היו מס’ אנשים מוארים שכתבו על מה שקורה בתחתית התרבות המערבית – “החסר במע’ של אמונה השאיר אותם חסרי הגנה ואימפוטנטים”.

התודעה היא – הגעתי. נגמרה מלחה”ע השניה.. יש לי את הבית שלי וכו’ וזהו. אני חופשי מכל הדברים, אך השאלה היא – עבור מה אני חופשי…? ועל זה אין תשובה, לא יודעים. ולכן יש תודעת קרבן כי אני מעמיד לפניי דבר שלגביו אני אומר – רק אם היה לי את הדבר הזה, אז היה לי טוב. וכו’.

איך זה קרה שבאופן טבעי אין לאדם חוש של אני עצמי, אני-פנימי, ולכן הוא כמעט חייב להפוך עצמו לקרבן?
הוברמס – הוגה אמריקאי – יש ג’ תחומים מרכזיים של פעילות של האדם:
העולם הפנימי של הפרט – שינאה, אהבה, כבוד, לויאליות קינאה וכו’.

עולם המוסר, העולם הפנימי של הציבור – העולם שקובע את אופי הקשרים בין אנשים.
התחום החיצוני של הציבור (תחום המדע, המערכות המדעיות שבודקות את עולם ה- its, העולם החיצוני השטוח; כלים שאני יכול למדוד באמצעותם את העולם החיצוני).

כלומר, עד שלב מסוים בהיסטוריה, עד תק’ ההשכלה, מי שקבע ביחס לשלושת העולמות האלו הוא העולם הדתי. אמרו לגלילאו מה הוא רואה בטלסקופ שלו, אחרת ישרפו אותו.
או – כל המוארים הגדולים של הודו לא עשו דבר כדי לשנות את כל המבנה של הקאסטות הרודני. כי זו ראייה פנימית של החברה. והדת ההודית קבעה מה אמור להיות נכון כאן.
ובעולם המודרני איכשהו שוחררו ג’ התחומים האלו. העולם הפנימי של הפרט הלך לדרכו. עולם המוסר הלך לדרכו. עולם המדע הלך לדרכו. ובעקבות זאת השתנה כל העולם המערבי.
ומי הכי הצליח מבין שלושתם? המדע.

והוברמס אומר, שבעקבות הצלחתו של המדע, המדע זלזל בקני מידה אחרים של אמת בתחומים אחרים, למשל, ברוחניות. ולבסוף כפרה שיש אמת מחוץ לתחומה.

הכפירה הזו של המדע הפכה את העולם לעולם שטוח, לעולם שהערכים הבסיסיים של זהות, כבוד, זהות רוחנית וכו’ כבר לא היו מוטבעים בעצם מהות החברה. כיום, להיות ‘מוצלח’, זה מוגדר בקנה מידה של העולם השטוח. כי הקטגוריות כיום בחברה הן שטחיות ולא של עומק, והן קשורות לעולם החיצוני.

אם כך, אדם נותר ללא זהות טבעית. כי זהותיו הטבעיות לא מספקות לו זהות, כי במשך 200 שנה החברה מקעקעת יסודות אלו. נוצר מצב שאנשים מבסוטים מהשגת המטרה החיצונית. ואז עולה השאלה – לאחר שהשגתי את כל הישגי העולם השטוח, מי אני? מה ייעודי? ומה אני עושה, אני חייב ליצור ייעוד? אני יוצר ייעוד על ידי זהות קרבן. ‘קרבן’ מספק קדושה. רוסו הוא הראשון שדיבר על תודעת הקרבן. קרבן הוא קדוש, פגעו בי. ויש גם קדושה בלהגן על קרבן. יש דינמיקה בחברה ליצור קרבן.

רוסו – הקרבן הופך להיות מושא לחמלה אלא גם הופך להיות קדוש. הוא הופך להיות הכהן החדש. והאקט הפולחני שלו הוא לא לבטא את יכולתו אלא את חוסר-יכולתו. לסבול עושה מישהו מעניין..”

קנת גורגין – אישה בפילדלפיה, הרגה בקניון ב- 6 אנשים. הוא כתב שאי אפשר, בתפיסה הפוסט-מודרנית של צדק, להאשים את האישה לבדה, אלא את כל המערכת (המשטרה, שירותי הרווחה וכו’),ואכן תבעו אותם.
כי החידוש של הפוסט מודרניזם הוא שהאדם הוא קונטקסט בתוך קונטקסט בתוך קונטקסט. וגורגין אומר שזה נכון, שאדם לא חי בצורה עצמאית, ושאי אפשר להתעלם מהקונטקסט. כלומר, עצם התפיסה שאדם יכול לקבל הכרעה מוסרית אינדיב’ בקונטקסט הפוסט מודרני – כבר לא קיימת ! כי אדם חי בתוך ההקשר של ההקשר וכו’.

כל מה שאמרנו עד כה – נכניס 4 גורמים חדשים להראות כיצד זה נכון רק בחציו.
מהם ג’ היסודות לתפיסה נגד תודעת הקרבן?
– מקור הרוע הוא בתוך האדם, ולא מחוצה לו. זה נכון, אך כל האבחון הזה בין חוץ לפנים מתבסס על דואליות. כלומר, המחלוקת כאן אינה אינטגרלית. המחלוקת היא – איפה אני קיים כאדם? בתוכי יש אחריות, ובחוץ –לא. אך זה לא נכון. כי כל התפיסה הנון-דואלית אומרת שאין אדם וה’ אלא ‘שדה אלוהי’ ובשדה האלוהי הזה יש הרבה נתיבים, גורמים. אחד הגורמים המרכזים בשדה האלוהי הזה הוא האחריות האישית שלי והיכולת שלי לבחור. והגורם השני בשדה האלוהי הזה הוא כל מה שקורה מחוצה לי, שאני לא אחראי עליו, ושניהם נכונים. נניח שלא נלמד מוסר וערכים, האם זה ישפיע על רמת האלימות? כן, כי לא הכנסתי לשדה האלוהי מערכת ערכים שיעצבו את האדם. לכן, אני צריך לראות עצמי כחלק משדה אלוהי ובו הרבה גורמים משתנים שאינם בשליטתי ויש גם את עצמי, שם יש לי בחירה, ושם לקחת את ‘נקודת הבחירה’. ברוב הדברים שאני עושה, אני לא בוחר, אני בתוך קונטקסט, ואני לא באמת בוחר. אך יש מקום שבו אני קולף וקולף את כל הקליפות הדטרמיניסטיות, ושם אני בוחר. הר’ מאישביץ אומר שזה כקליפת השום. נניח שאני גנב, נגמלתי מזה, ואני נכנס לחנות ואז הסיכוי שלא אגנוב הוא אפסי. אך יש לי בחירה אם ללכת לחנות, וכו’. חשוב הוא להשתמש בנקודת הבחירה שלי כנקודה לשנות את הסיסטם. אני באמת חלק מהמערכת, אדם משופע באופן טוטאלית מן השדה האלוהי. זה נכון. אך אני עצמי חלק מהשדה האלוהי. וזה שנבראתי בצלם אלוהים משמעו שיש לי דרך לגשת לשדה האלוהי ולהחליט גם נגד המערכת. אך זו ראייה אחרת לגמרי. כי כל התפיסה שאומרת שאדם אחראי – היא נכונה. אלא שרואים את האדם כאדם שלם, ולא כמי שהוא חלק מ-. והרי האדם הוא הולון. אם אני שלם אז יש לי עצמאות (אג’נסי), וגם אני קומיוניון, חלק מ-. יש לי גם עצמאות וגם שייכות. השאלה היא מה שולט? כל התפיסה שמצדדת בקרבן הולכת לצד של ‘אני חלק מ-‘. וכל התפיסה הנוגדת היא בעיקר בצד של ‘אני שלם’. אך האמת היא מעשה מרכבה. האדם הוא גם וגם. מקור הרוע הוא בשדה האלוהי ואני חלק מהשדה האלוהי ואני יכול להשתמש בתפיסה הפנימית שלי כדי לשנות את השדה.
– בלשון אחרת – הכנעה, הבדלה והמתקה. בתפיסת ההכנעה אני נכנע למציאות שלי, לטבע, למציאות החיצונית. מה קורה? כל מה שמחוצה לי. אני לא יכול לעמוד מול הטבע, מול האלוהות, ולקחת אחריות. וכל מי שמתנגד להגנה על הקרבן רואים בקרבן כנסיגה להכנעה כי האם אומרים שהאדם הוא מחוץ למע’ הטבע, יש לו יכולת לשלוט על הטבע. והם אומרים שעליו לעלות להבדלה, לעשות חילוקים, לא רק בין חולה לבריא, אלא בין טוב לרע. אני עומד מול עצמי, ואני מסוגל לקבל החלטה ברמת ההבדלה. ועד כה דיברנו על הבדלה.
– אך יש גם המתקה. כי בעצם, כל מי שמבצע רצח – הוא אי שפוי. אדם שפוי לא רוצח, כי שפיות פירושה נון דואליות, פירושה להבין שאני והאדם האחר הם אותו מארג, חלק מאותה מערכת.
– ישעיהו נז – שלום שלום אמר ה’ ורפאתיו; תהילים קג – הסולח לכל תחלואייך.. – יש משוואה בין חטא לחולי. הרמב”ם עמד על ההקבלה הטוטאלית בין חטא לחולי. במסכת סוטה – כל החוטא כאילו נכנס בו רוח שטות. ולכן, אנשים שדוגלים בהמתקה מבינים שאכן יש אחריות, אך שאדם הוא גם חלק ממע’ כללית ושצריך גם לשחרר אותו וגם לחייב אותו ולהעמיד אותו לדין. הנטייה להתנגד לטוב ורע דווקא באה מתפיסה עמוקה שבעצם נכון מה שדוסטוייב’ אמר, שאמרנו לעיל, אך גם לא נכון.
– מציאות זה לדעת שכולנו חלק מאותו אחד, ולכן, לרצוח אדם זה להיות מנותק. כלומר, ברמה של המתקה .
– זה מוציא אותי לגמרי מתוך מחלוקת הסרק הזו, שבה כל צד צודק בחציו.
– טשטוש בין הכנה להמתקה – למה אני מתנגד לזה שלא לוקח אחריות? כי זה נראה כנסיגה להכנעה. אך זה יכול להיות טעימה של המתקה.

אדם וחווה – אדם הוא הקרבן הראשון. מאשימים אותו בחטא והוא מאשים את חווה. וחווה מאשימה את הנחש.

אם כך, החטא הראשון הוא תודעת הקרבן. וזו תפיסה של הבדלה. אלא שאחר כך יש קין והבל. ואלו שרידים של המתקה בטקסט המקראי: מה קין אומר לקב”ה כדי לשחרר את עצמו? ‘נפלו פניי’ אז רצחתי אותו. והאלוהות לא דוחה את הטיעון הזה לגמרי – “לפתח חטאת רובץ..” – מקלה לגביו. בראייה של המתקה זו ראייה מקיפה עד כדי

הקרבן אומר – אני לא אשם, אלא מישהו אחר. וזה עובר וממשיך כשרשרת. וזה לא עובד כי לעולם אתה לא מוצא את המתעלל המקורי הראשון, אלא אם המתעלל הראשון הוא אלוהים.

הזוהר על רצח הבל על ידי קין, בראשית רבא – “קשה הדבר לאמרו ואי אפשר לפה לפרשו (כי זה נוגד את כל תפיסת ההבדלה של המקרא). זה דומה לשני אתלטים שהיו עומדים ומתגוששים לפני המלך. אילו רצה המלך, פרשם. ולא רצה המלך לפרשם. התחזק אחד על חברו והרגו. והיה מצווח ואמר מי יביא את דיני לפני המלך. כך ‘קול דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה'”

אליי – לאלוהות. כי אני המתעלל הראשון. כלומר, ברמה של הבדלה, החטא הראשון הוא האשמה אל האחר. אך ברמת ההמתקה, בדרגת תודעה גבוהה יותר, אני צריך להכיל את ההבדלה, קרי,

את האחריות האישית של האדם ואת יכולתו לחיות, ולראותו כחלק מזווג לחלוטין של השדה האלוהי.

זה נוגע ליכולת להיות עצלן. רובנו לא עושים את העבודה ממש. להגיע לתפיסה בהירה. בדרך כלל, נקודת ההכרעה שמאפשרת לי ליצור תפיסה מקיפה היא לזוז לנון-דואליות. זה נקרא ללכת מ’צידנו’ (ר’ חיים מלוז’ין ור’ זלמן מלאדי) ל’מצידו’. שמחה פורצת גדר – לעבור לצד האלוהי.

חלק מהארה זה קונטקסט מוסרי. כדי שההקשר יהיה מואר, עליו להיות מוזן גם מעולם ההבדלה וגם מעולם ההמתקה. והניגוד שלנו לקונטקסט מוסרי הוא משום שהוא בדרך כלל ניזון רק מהבדלה. ואז היא דואליסטית וקשה ואכזרית ולא רואה את ההיקף. אך אם אני עושה נסיגה להכנעה, ולא עולה להמתקה, אז אני מזלזל ביסוד צלם אלוהים שבאדם, יסוד האחריות האישית והכבוד הבסיסי של האדם: מסוגל להגיב.
אם כך, בכל פעם שמשהו קורה, אני יכול לקרוא – מערכת של תרומה, של השתתפות. תמיד יש חלק שהוא עליי ואני יכול לשנות את המערכת רק בהתמקדות שלי בחלק שלי. גם אם יש לי 5% אחריות ולמערכת יש 95% אז הכוח שלי הוא ב- 5% שלי.

‘נפש החיים’ ר’ חיים מלוז’ין – צלם אלוהים פירושו שאני הנקודה שדרכה מתגלגלת כל המציאות. לא שאין מערכת מחוצה לי, לא שאין גורל, אך יש נקודה מסוימת שבה אני יכול להפוך גורל לייעוד.

מבט ישיר לאמת בעיניים, גם אם היא כואבת – זו הדרך היחידה להשתחרר.

7.11.05
להשלים שיעור חסר – תודעת הקרבן/המשך

13.11.05

נעסוק בנושא הרמנוטיקה, פירושה פרשנות, זה בא משמו של הרמס, האל היווני. הטיעון הבסיסי של הרמנוטיקה היא – כל דבר בעולם עובר מנסרה של פרשנות.

הדוגמא הקלאסית – כל חווייה מיסטית עוברת פרשנות. גאדמור כבר אמר את זה: אין חוויה מיסטית שעומדת בפני עצמה, אלא עוברת פרשנות. וזוהי חולשה בכל התורות. למשל, אני יכול להיות איש זן, ואני גם חי במאה ה- 16 של יפן האימפריאליסטית, וזהו ההקשר התרבותי. התובנה הפנימית היא התובנה שאני מקבל מהמדיטציה. עד לפני מס’ שנים חשבנו שיש הפרדה בין השניים. אך זה לא נכון. החידוש הנכון של העולם הפוסט מודרני הוא שזה לא נכון, אלא שהחוויה המיסטית שלך מתפרשת דרך ההקשר התרבותי. ולכן אני צריך לעשות ‘בירור’, בלשון האישביצר. גם אם החוויה שלי היא ענקית, חלק יכול להיות זה שמושפע מהתרבות שלי. וזה קורה מבלי שאני שם לב לזה. מיסטיקאי נוצרי בחזיון נוצרי תמיד רואה את ישו, כי זה ההקשר התרבותי העמוק. וחשוב להבין זאת.

חוויה מיסטית משמעותה שונה בכל מערכת, למשל, בקבלה יש תנאים אחרים שעוצבו על ידי אנשים שעברו את החוויות כדי להגדיר מהי חוויה מיסטית אמיתית, וזה מה שאמרנו – הפירוש שלה עובר דרך מנסרת פרשנית אחרת, שהיא הקשר תרבותי.

ומה קרה? ברגע שהבינו שיש לחוויה המיסטית הקשר תרבותי, ושחלק מההקשרים הם לא אונתולוגיים, קרי, אמיתי, אלא מגלה משהו תרבותי, אז זרקו את הכל, ביטלו את כל החוויה כולה. לפני כ- 30-40 שנה הייתה מתקפה פמיניסטית על הבודהיזם כי הוא מדבר בגסות רוח על נשים, ופסלו את כל התורה הבודהיסטית. אך אין קשר בין השניים. כי ההקשר של בודהא היה הקשר תרבותי מסוים ביחס לאישה, ולכן כל חוויה מיסטית שהייתה לו, עברה דרך המנסרה הזו.

דוג’ נוספת – מי השילוח, הרבי מאישביץ (לכרוע ולהשתחוות בפני מישהו – זהו אלוהים בגוף שני – צריך לדעת לכרוע בפני מאסטר, ומי השילוח הוא מאסטר) – היו לו טקסטים שובניסטיים קשים. מדוע? כי מי השילוח הוא מיסטיקאי צרוף, הוא מואר באופן מוחלט וחי ככה, ובלשונו – לית אתר פנוי – אין קוסמוס עצמאי, הקוסמוס הוא חלק מאלוהים, אין דבר שפנוי מהאלוהות. הרמב”ם סבור שיש שני עיגולים, ושהעם היהודי הוא עם נבחר, ובתפיסה של 2 עיגולים זה נתפס. לעומת, האישביץ סבור, שיש עיגול ובו משולש, הכל קיים בתוך העיגול, שהוא האלוהות, והעולם הוא בתוך העיגול. כלומר, הכל הוא אלוהות, אני לא עצמאי, לא נפרד, ולדעת שאני חלק מהאלוהות זו העבודה הרוחנית של האדם. ומול תפיסה זו הוא מציג תפיסה שהגבול שלה הוא העם היהודי. כלומר, בתוך המוארות שלו הוא לא מרגיש את הסתירה הזו. למה? כי הוא נמצא בהקשר תרבותי רוחני שלא מאפשר לו לראות זאת. זה כמו ילד, שברמת התפתחות קוגנטיבית מסוימת, לא יכול לראות את הרמה שמעליו. וכשתאמר לו שקודם לכן הוא היה ברמה פחתה, אז הוא לא יכול לדמיין, שלא היה לו את הכלי הזה קודם לכן. עד לפני 400 שנה לא הייתה אישה בעולם שחשבה שלנשים מגיעה זכות הצבעה, שנשים יכולות להיות שוות לגברים. ולא כי הן היו מטומטמות. אלא כי ההקשר התרבותי היה רודני אז הן לא יכלו להעלות זאת על דעתן [יוצא מן הכלל – תלמוד – מסכת גיטין – שווה אישה לגבר לכל דבר – על בסיס הפסוק של נברא “בצלמו ובדמותו”; ולמרות זאת, לאף אישה לא הייתה אדמה משלה או זכות הצבעה וכו’, ואף אחד לא חשב שיש עם זה בעיה]. ההקשר התרבותי היה חקלאות עם ציוד כבד (agrarian), שבעולם כזה יש יתרון מוכר לגבר על פני אישה, העולם עבר מ- hunter gother (צייד מלקט) לחברה חקלאית agrarian, אז זה לא שהחליטו שהגברים חכמים ושהנשים טיפשות, אלא שההקשר התרבותי דרש זאת. וחמישים שנה לאחר מכן, לאחר המהפכה התעשייתית, עלה בעולם כל נושא זכויות הנשים – מדוע? כי ההקשר התרבותי הרוחני השתנה, לא היה צורך במערכת להעדיף גברים על נשים, ובאופן טבעי עלה הצורך בשוויון, וזה אכן עלה.
יש כאן 2 טעויות יסוד – בעולם החילוני ובעולם הדתי, וביניהם דו-שיח של חרשים, כי לכל אחד הטעות שלו. העולם הדתי חושב שלכל דבר בעולם יש הקשר של קודש. לדוג’, אסור לנסוע בשבת במכונית. אך ההלכה היא לא שאסור לנסוע באוטו, אלא שאתה לא יוצר בצורה חיצונית שינוי בעולם החיצוני (מלאכה בשבת). ונניח שאני חי בארה”ב, שם לפני 50 שנה התפתח נושא הפרברים, וכבר היה קשה לגור בסמוך לביה”כ. התנועה האורתו’ אסרה זאת, אך יש פתרון רוחני בתוך ההלכה, אצל ר’ משה ישראליס, שולחן ערוך אשכנזי (אמירה לעכו”ם לדבר מצווה בשבת) – שותפות עם שאינו-יהודי. ועל אף שזהו פתרון הלכתי, סרבו לקבל זאת, וזה יצר מצב שכל אחד בארץ שמרגיש ששבת זה יום החופשי היחיד שלו, וצריך להגיע ממקום למקום, נתקל בבעיה מצד העולם ההלכתי, שלא ענה הן על הצורך של שמירת שבת וגם הצורך לבקר את הדודה הרחוקה, וזה יצר מצב שאותו אדם הוא לא דתי, וזה כבר מוציא את רוב הציבור מן הציבור ! העולם הדתי קידש בצורה חד-משמעית כל החלטה, גם תרבותית סוציולוגית, ולא איבחן בין הדבר עצמו לבין ההקשר התרבותי.

ובצד החילוני – שם הבינו שיש הקשר תרבותי, והם לפיכך אמרו, שהכל הוא הקשר תרבותי. למשל, שכשרות זה קשור להיגיינה של אוכל, שכאשר לא היו מקררים אז יצרו את נושא הכשרות. שעה שכשרות זו דיסיפלינה של אכילה.

ובין שני הצדדים יש דו-שיח של חרשים. כי צד אחד מקדש את הכל – העולם הדתי; ומצד שני, העולם החילוני אומר שאין לקדש את הכל, ומיד הם מביאים כדוגמא את מעמד האישה. כי בצד החילוני מרגישים בצדק שיש לקדש את מעמד האישה, והעולם הדתי לא נענה לכך, ואז אין דו שיח. והעולם האורתודוקסי לא מוכן להסתכל במקורות ולראות מה כן יכול להתפתח. למשל, בדיקה בהלכה מגלה, שאין כל סיבה שאישה לא תעלה לתורה.

כלומר, ברגע שמקדשים כל דבר ולא מאבחנים בין הקשר תרבותי לבין הקשר אונתולוגי (=אמיתות מקודשות שהגעתי אליהן דרך מסורת פנימית עמוקה, בדיקה עמוקה, התגלות, מדיטציה) אז אני משחית ומעכיר את פניו של הקב”ה !

כל אמת אונתולוגית, כל אמת שבאה מחוויה אמיתית רוחנית-מיסטית-התגלותית כלשהי, היא חשובה ועומדת בפני עצמה (יש דרך לבדיקת תוצאות אמת החוויה), אך אמת זו גם עוברת פרשנות וכדי להיות מואר אני חייב להאיר את המנסרת התרבותית.

האישביצר מעביר את כל התורה שלו דרך מנסרה תרבותית אתנו-צנטרית. דהיינו תפיסתו היא תפיסה יהודית ומשום שהוא חי ברמת תודעה אתנוצנטרית, אז כל ההתגלות שלו עוברת דרך מנסרת פרשנית אתנוצנטרית. וזה לא שאין לו חוויה אמיתית של התגלות. אתה יכול לקבל את האמת הפנימית של המקובל לגבי הדבר שיש לו סמכות לגביו ובד בבד גם לדחות את החלק שעובר את החלק התרבותי באופן לא מואר, גם לא למקובל עצמו.

הזוהר – טקסט ביחס לעקדת יצחק – פרשת וירא

הבעייתיות – דוגמא – אתה הורה יהודי לבן 12-13, קשה לילד להירדם, אתה רוצה להרגיע אותו ולומר לו שזה עולם של חמלה ושהאל אוהב אותך, ו…קורא לו סיפורי תנ”ך…סיפור העקדה… – אברהם היה אבי האומה שלנו !! זה סיפור מטורף. קוראים זאת כל בוקר, בסידור, וגם בראש השנה!

ואז מנסים להסביר זאת. יש מסורת שלמה וספרים רבים שמנסים להסביר את העניין הקשה הזה. והכל סובב סביב העניין של אמונה, כך שאמונה פירושה שאתה מוכן להקריב את הקטגוריות המוסריות שלך (חיל ורעדה – קירקגור: התלוס, התכלית, שיש בו השהיה של המוסריות – אתה משהה את הכלל המוסרי לזמן מסויים כדי להתקרב ליעד על, ועל פי קירקגור זו אמונה טוטאלית באלוהים. אם אתה עושה מעשה חסד אז זה רק למען עצמך, ואם אתה עושה חסד שסותר אותך, אז זו אמונה).

***
אברהם נקרא ‘חסד’, וזה ‘שבירת גבולות’ – במקרא: עריות נקרא במקרא חסד, בחסד אין שיפוט מוסרי, זה לא חיובי או שלילי. יש צד בין אבא לבת שהוא רע, הפרה בוטה של כללי מוסר, זה צל, הגם שיש יצר טבעי כזה באדם; וזה עדיין ‘חסד’, כי זוהי ‘שבירת גבול’. ולכן שמו טאבו, וזה לא אומר שזה לא מעשה טבעי, טאבו הוא תמיד לגבי מעשה טבעי, אומרים ‘לא’ לטבע; בתרבות קיבלה החלטה שמסיבה כלשהי אני יוצר תרבות אחרת, וזה לא דבר טבעי. לכן כל טאבו הוא טבעי.

עשר הספירות היא עשר סיפורי האלוהות בעולם, הדרך בה האלוהות מספרת סיפור; וכל ספירה יש סיפור אלוהי, שהוא קדוש ושהוא צל. ככל שהדבר גדול יותר, הצל שלו גדול יותר. ואחד מהם הוא חסד, שבירת הגבולות, יש לה ביטוי אלוהי רוחני; אם חסר לך סיפור אלוהי אז חסר לך משהו בחייך. אברהם הוא מאניש ומסמל את ה’חסד’. כמו שיונג מושך את הארכיטיפים שלו מהמיתולוגיה היוונית. הצל של ‘חסד’ הוא עריות. החיוב בזה הוא שבירת הגבול של skin in capsulated ego (אגו כלוא באור) – אברהם שובר את הגבול הזה – איך? על ידי נתינה; וכן – הוא עומד מול הדין האלוהי, מול הכלל האלוהי, וזה ‘חסד’, כי רק מי שמסמל חסד יכול להאפיל על הדין האלוהי; בהתמודדות עם פחד; צחוק מסמל שבירת גבול באינטימיות; במקרא, המילה ‘צחוק’ יש לה 2 משמעויות בבראשית – העולם המיני (יצחק מצחק את רבקה אשתו; שניהם מעגלים פינות, שניהם מאפשרים הכלת פרדוקס), וכן – אשת פוטיפר על יוסף: ראו הביאו לנו איש לצחק לנו. ועיקר הדבר – עצם הגדרת ה’הארה’ היא להיות במקום שאין בו כל גבולות. אני הכל והכל הוא אני. חווית ההארה היא היכולת לשבור את כל הגבולות בעולם של המתקה. שמירת הגבולות אצל הבעש”ט זה הבדלה. והמתקה זו שבירת גבולות. הגדרת ההארה היא לדעת לחיות בשתיהן. לכן, למשל, בחסידות שבת יש עניין גדול של ‘לחיים’, לשתות כדי להיות בשימחה: – ‘שימחה פורץ גדר’. כלומר, שימחה (אקסטזה) מאפשרת לי להגיע לצד השני.

***

קרי, במפגש האמיתי עם האמונה אתה חייב לעשות השהייה של הקטגוריות המוסריות הבסיסיות, כי זו אמונה. להשהות את הקטגוריות הטבעיות של רגש ומוסר, ואז תפגוש אמונה. וזו אפשרות אחת שאברהם נמצא בה. כלומר המקובלים אומרים על העקדה שאברהם ישהה את התכונה הטבעית המוסרית שלו ובכך יוכיח את אמונתו השלמה האמיתית.

אפשרות שניה – שאברהם עומד בין שני צווים אלוהיים, האחד ‘קח נא את בנך…והעלהו לעולה…’. וצו נוסף לפיהו ‘כי ביצחק יקרא לך זרע’, קרי, יצחק הוא אבי האומה העתידית, ואז לא כדאי להקריבו לעולה, וזו סתירה, אברהם צריך להכיל את הסתירה הלוגית הזו, ולהאמין שיהיה בסדר, זה לדעת לחיות בפרדוקס ולהתעלות עליו. אך מה עושים עם הציווי הראשון של האלוהות? איך אלוהים יכול לומר לך להעלות את בנך לעולה? ואין לך לאן ללכת מכאן: “ויהי אחר הדברים האלו והאלוהים ניסה את אברהם, ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך ….ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו … ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. ביום השלישי וישא את עיניו וירא את המקום מרחוק. ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור…ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת..ויאמר יצחק …אבי, ויאמר הנני בני, ויאמר, הנה האש והעצים ואיה השה לעולה. ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני, וילכו שניהם יחדיו..ויבן שם אברהם את המזבח..ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. ויקרא אליו מלאך ה’ מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. וישא אברהם…וירא אייל..ויעלהו לעולה תחת בנו…ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה..ויקרא מלאך ה’ שנית מן השמים ויאמר..כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך יחידך כי ברך אברכך…” (בראשית, כב, ג).

זהו טקסט קשה ולא מובן. ללא הכלי ההרמנוטי איני יכול לגשת לטקסט.

[יש הרגשה לגבי התנועה הרפורמית בארץ, שאין מחויבות לתהליך פרשני, אלא יש קביעות לא סיסטמיות. והרי יש מקום של ‘מצווה’ שממנו אני לא יכול להתעלם, כי חלק מפרקטיס רוחני הוא להתמודד עם חוויה של מצווה. וברגע שזה איננו אז אני לא במגרש הפנימי של חכמה עברית וכל החידוש של התנועה הרפורמית הוא שאין מושג של מצווה]

דף 238 – מהמילים “רבי שמעון”:

“ר’ שמעון אמר הא תנינן ויהי בימי על צערא אתמר ויהי אע”ג דלא כתיב בימי טפסי דצערא אית ביה. ויהי אחר בתר דרגא תתאה דכל דרגין עלאין ומאן איהו דברים כד”א (שמות ד’) לא איש דברים אנכי ומאן הוה בתר דרגא דא והאלהים נסה את אברהם דאתיא יצר הרע לקטרגא קמי קב”ה.”

תרגום והסבר –

למדנו, המילים ‘ויהי בימי’ נאמרים על דברים שמצערים (וגם – “ויהי בימי אחשוורוש”; “ויהי בימי שפוט השופטים”, וכו’). בעצם המילה ‘ויהי’ בעצמה יש דפוס של צער בעצמה. זהו סימון ספרותי שעומד להיות משהו קשה (ויהי – וי !). בעקידה נכתב “ויהי אחר הדברים האלו והאלוהים ניסה את אברהם”.
דרגין = ספירות, מיפוי שמצביע על אמת פסיכולוגית-רוחנית ככלי למיפוי המציאות, כל ספירה בפני עצמה וגם היחס ביניהן.
הספירה העשירית שמה ‘פה’ או ‘מלכות’.

נקודת החיבור בין העולם העליון לעולם שלנו היא ספירת ‘פֶּה’, זוהי הספירה המדברת. לכן היא גם יכולה להיקרא ‘דיבור’ או ‘דברים’. ולכן ‘דברים’ בעולם הזוהרי היא מילה שהיא סמל לספירת מלכות.

‘בתר דרגא…’ = אחרי הספירה האחרונה בעולם הספירות, דרגא תתאה, היא ספירת מלכות (השכינה), אחרי הדרגה התחתונה של כל הדרגות התחתונות, “ומאן איהו דברים” – מלכות היא הספירה התחתונה, והיא תמיד קשורה לדיבור. כלומר יש צער שבא אחרי ספירת מלכות. קרי, בעולם הספירות יש שכינה, הספירה התחתונה, ויש תמיד סיטרא אחרא שהרבה פעמים יונקת מהשכינה. כשהשכינה נמצאת במצב של ‘אחור’ אז הסיטרא אחרא יכול לינוק מן השכינה. כלומר, מיקום עולם הקדושה – פנים או אחור – משפיע על היכולת לינוק מעולם השכינה. למשל, יש תנועה אידאולוגית עם בסיס רעוע ועדיין יהיה לו כוח. כלומר, יכול להיות רעיון שיונק מהשכינה, והוא רעיון רעוע.

‘ויהי אחר הדברים’ – ויהי (=יבוא צער) אחרי המלכות (=אחרי הדברים), ואחריה יש סיטרא אחרא.

‘והאלוהים ניסה את אברהם’ – כלומר, אחר הדברים האלו ישנו אלוהים !! אם כך, אלוהים הוא צער! מדוע? הזוהר לוקח פסוק, ולא מעניין אותו הפשט הספרותי, אלא כל מילה היא סמל מיפוי של העולם האלוהי והארצי. קוד צופן.

ואנו נשארים במבנה של הפסוק – ‘ויהי אחר הדברים האלו’ – היכן אני אפגוש את מה שקורה אחרי הדברים האלו? בהמשך הפסוק. ומה יש בהמשך? ‘אלוהים’ (‘ואלוהים ניסה את אברהם’).

אך איך יכול להיות שאלוהים הוא צער, הוא הבעיה? והזוהר יפרש זאת שהאלוהים שמצווה כאן הוא מישהו אחר שמתחפש כאלוהים !!! זה לא האל המרחם והחומל, אלא מישהו אחר שמתחפש, ואתה רק חושב שהוא אלוהים, אך הוא לא. זה יצר הרע !!
וזהו פירוש מהפכני !!

ואברהם עושה טעות בכך שאינו מבחין בין הקולות.

ומתי אתה יודע מתי זה אלוהים ומתי זו תחפושת? – נשאיר כרגע את השאלה פתוחה.
[נעוץ תחילתן בסופן – לא חוזרים ל’כתר’ אלא יש ריבוי פנים ולכן נפתח פתח לעולם אחר, עולם הסיטרא אחרא. וגם – במקום לחזור ל’כתר’, חוזרים ל’כרת’.]

“דאתיא יצר הרע לקטרגא…” – הזוהר מפרש ש’אלוהים’ הוא ‘יצר הרע’, ‘אלוהים אחרים’, שבא לקטרג לאברהם. הזוהר כאן הופך את כל הסיפור.

היצר הרע כאן מתחפש בדמות אלוהים ! והאתגר כאן הוא לצאת מהפיתוי לשמוע את הקול האלוהי המחופש. והתפקיד של אברהם הוא לdisambiguate, לברור, מה הקול האלוהי ומה לא.

הקול האלוהי כאן דורש פרשנות, הרמנוטיקה. אתה לא יכול לומר – אני בן-לאדן ושמעתי את האלוהים, והקול הזה אמר לי להפיל את מגדלי התאומים. כל התפיסה הפונדמנטליסטית אומרת: שמעתי את קול האלוהים. אך תפיסה הפונדמנטליסטית משתחררת מחובת הפרשנות. עליי להיות במגע עם כל הקולות האלוהים, דרך תפילה ומדיטציה וכו’, וזה יאפשר לי לאבחן בין קול אלוהים מזויף לקול אלוהים אמיתי.

כשם שכששומעים תיאוריה מדעית, עוד לפני שבדקת אותה, יש לך חוש לכך. הכלי שבודק את הקול האלוהי הוא פרשנות. והיכולת לפרש לא ניתן לכל אחד, כי מי שיכול לפרש הוא מי שסופג את הקול האלוהי כל הזמן, יש לו עומק ויכולת לקלוט ולפרש את הקול האלוהי הזה.

הרמב”ם מתייחס לפסוקים אלו ואומר שהם מוכיחים את אמיתות הנבואה. כי הרי לא ייתכן שאברהם היה הולך לשחוט את בנו מבלי שהיה צו אלוהי ברור. והזוהר חולק על הרמב”ם מכל וכל, כפי שנראה להלן.

הנקודה היא, שחוויה אקסטטית אינה מספיקה כדי ליצור עולם רוחני! זוהי נקודה קריטית וחיונית. גם אם הייתה לאדם חוויה אקסטטית נפלאה וטהורה, זה יכול להביא לעיוות מוסרי. ולשם כך החוויה הזו חייבת לעבור דרך מנסרה פרשנית תרבותית. הסיבה שיהדות התנגדה לפאגאניזם היא שהחוויה הרוחנית שלהם הביאה לעיוות רוחני-מוסרי טוטאלית.

אנו רוצים לחדש כוהנת שיודעת לאבחן את הקולות האלוהיים. הממסד הדתי ירש את תפיסת הנביאים, שאמרו שהפאגאנים חסרי מוסר. אך לפאגאנים אכן הייתה חוויה אקסטטית אמיתית של זיווג עם הטבע. והנביא בא ושאל מה זה מוליד בעולם מבחינה רוחנית? והנביאים הציעו את התפתחות הפן המוסרי. אנו ירשנו תפיסה זו, אך הם היו רק שלב אחד בלבד:

כלומר, בשלב ראשון – פאגאניזם.
בשלב השני – נביאים, השוללים את הפאגאניזם.
השלישי – שילוב בין ניצוץ הקדוש בפאגאניזם לבין הניצוץ בתפיסת מוסר הנביאים; בכך תהיה קדושת הדור הזה.

אקסטזה היא חיונית מבחינה רוחנית, אך אקסטזה שעוברת דרך מנסרת הפרשנות של כל עולם המוסר, היא אקסטזה קדושה.

וכיום –
תפיסה אחת – כל דבר שמופיע כ’קול אלוהי’, הוא קדוש, אמת. זו תפיסה דתית קלאסית. זהו ‘קול אלוהי’. ולכן כיום מקדשים כל דבר שבו ‘קוראים’ את הקול האלוהי (קלפים, וכו’). בדר”כ זו טכניקה, זה לא קול אלוהי. למשל, קריאת תווי פנים.
תפיסה שניה – כל ‘קול אלוהי’ הוא שקר.

והשאלה היא איך אני מאבחן בין הקולות בעזרת כלי הפרשנות? (רמדאס אמר – איך יודעים שזה אלוהים, אולי זהו השרברב.) דזה מטיל אחריות על האדם. אסור לסטות ולהתפתות לתירוץ קל בצד זה או אחר. לא לקפוץ מיד לפירושים, לבוא קודם בהכנעה ואחר כך בהבדלה ואחר כך המתקה. האמת היא תמיד מעשה מרכבה, מורכבות, איך אני מרכיב את שתי התפיסות הנ”ל ביחד. כדי לענות על זה יש צורך להיות אדם רוחני.

שאלות נוספות –
*מה גרם לבילבול הזה של אברהם, שנחשב איש גדול, מה המוקשים בשמיעת קול האלוהים, קול ההארה? תרזה אבלה, the interior castle, הארמון הפנימי – דנה בשאלה איך אתה מאבחן?

*מה התוצאה של הטעות הזו של אברהם?

20.11.2005

עולם היהדות ביחס לנושא האקולוגיה – קשורה לנוכחותו של דייוויד אברהם בשיעור.
שישה שלבים, שני טקסטים, נשתמש בשלוש רמות התודעה שלמדנו בשנים קודמות.

הקשר בין העולם האקולוגי לבין עולם הרוח, עולם התורה, עולם הקבלה, העולם שיש בו התגלות אלוהית בתוך העולם
טקסט מתוך ספר של הלל גולדברג – מצטט את ר’ ישראל סלנטר הוא פסיכולוג מיסטי, התחיל את ‘תנועת המוסר’ של פסיכולוגיה מיסטית ושימשה מקום למי שחיפש עומק ולא התחברו אליו בחסידות. שם ספרו – טקסט, מבנה ורעיון.

‘אמא אדמה’ – האם האימרה הזו היא פאגאנית או שכל מי שמאמין באל אחד צריך לשלול אותה? החילוק העיקרי של התורה הוא בין הבורא לבין הבריאה. אמא אדמה, אם התכוונה להיות תחליף לאלוהות, צריך לדחות זאת. ניסיון לייחס מישור אלוהי לעולם הדומם הוא רק פאגאני וצריך להידחות על ידי התורה.’
זה משפט קיצוני. הוא אומר שהתורה דוחה את הרעיון שלאמא אדמה יש כוח אלוהי משלה, ושזו גישה פאגאנית.

טקסט שני – יהודי רפורמי – דניס פרייגר – דמות בעלת משמעות בארה”ב. כותב אחת לשבועיים. טקסט שלו – ‘האם האל בעצים?’ is god in trees?

‘בזמן הנוכחי, האמונה החזקה ביותר והמחליפה את אלוהים בדת הקלאסית היא האמונה בטבע. ביטוי אחד שלה הוא ב…דאגה לסביבה. דאגה זו חשובה. התנועה לאיכות הסביבה מסמלת יותר מאהבה ודאגה לסביבה אלא הפכה לצורה של דת. האמונה באל על פי התורה …האל הכי פופולרי של האנושות והכי טבעי היה מאז ומתמיד הטבע. כנגד כל זה, בא התורה להצהיר שאין אלוהי טבע, יש אלוהים אחד שלא נכלל בתוך הטבע אלא באופן אינסופי וכולי הוא מעבר לטבע. ..שמעתי מרצה לקבלה שהשתמש בקבלה כדי לייצב את תפיסת הטבע שלו ואמר שאלוהים הוא גם בעצים. הרבה יהודים חושבים כמוהו, שאלוהים בעצים ושעצים הם אלוהיים. אך העמדה הבסיסית ביהדות היא שאלוהים יצר את הטבע, ולא נמצא בתוך הטבע.”
שני הוגים אלו – טועים. הם מציגים רמות של מודעות. הם באופן קיצוני טועים.

דניס אומר שאין טקסט עיקרי יהודי שאומר שעצים הם אלוהיים.

אך יש טקסט כזה – אורתודוקס, ר’ זלמן מלאדי, הרבי הראשון של חב”ד, בספרו ‘שער היחוד והאמונה’ כותב: ‘עצים ואבנים אלוהות ממש’.

ר’ יצחק חבר – ‘טבע’ היא אותה גימטריה של ‘יהוה’. כלומר, יש זהות משותפת בין אלוהות לבין הטבע.
אם כך, כיצד גולדברג ופרייגר הציגו את מה שהציגו, לאור האמור לעיל? כיצד עשו טעות דרמטית כזו? והרי יש טקסטים שסותרים זאת לגמרי.
וכאן אני רוצה להציע נקודה, שקן ווילבר מציע, שהיא חשובה בנוגע לאיך אתה מפתח חשיבה והיא – תמיד צריך לדעת להבחין בין רמות של תודעה, כי אחרת וללא זה עושים טעויות חמורות.

פאגאניזם – רעיון בסיסי פאגאני הוא שיש זהות פנימית בין עולם הטבע לעולם האלוהות, ולכן לכל נהר יש אל, ולכל גבעה/הר וכו’ יש אל. ופאגאניזם זהו האלוהות האינסופית בכל רגע ורגע של עולם הטבע, האלוהות היא חלק מהעולם הטבעי. ולפתע נכנס כוח חדש, נקרא לו ‘תודעה מקראית’ והוא אומר – ‘בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ’ קרי, אלוהים לא נמצא בתוך הטבע, אלא אלוהים ברא את הטבע.

מה היה האינטרס של המקרא בכך, למה היה חשוב למקרא לומר זאת? בתורת האר”י ייחסנו זאת לקטגוריה של ‘עיגולים ויושר’. בשביל האר”י, פאגאניזם זה ‘עיגולים’. רעיון העיגול הוא שהכל בתוך העיגול – האלוהות, הטבע וכו’ – אינך יכול לצאת מהעיגול.

ואז באה החשיבה התורנית שהיא קווית – קו יוצר היררכיה, מבנה. ובתוך ההיררכיה הזו יש דברים כמו – טוב ורע; חושך ואור; אלוהים וטבע; וכו’. ויש דברים עליונים ויש דברים תחתונים. וחשיבה זו מאפשרת לי לחשוב חשיבה מוסרית. זה מאפשר לי לעשות הבחנות בין דברים. הסיפור המקראי של הבריאה, שהוא התפתחות של סדר של אל שבורא, אומר – אני לא נשלט על ידי הטבע אלא יש כוח ששולט ומסדר את הטבע. בעוד שבפאגאניזם יש אל לכל נהר. קרי, התורה מביאה עקרון אחד שמאגד את הכל תחת דבר אחד ויש לו ביטויים שונים, אך בבסיס יש יסוד מארגן. זה מביא לתפיסה מוסרית היררכית וזה יוצר סדר ביקום. ויש רמות של תודעה.

בנוסף – ואם אני חלק מהטבע, ואלוהים הוא מעל הטבע, והדימוי שלי הוא בצלם אלוהים, אז אני יכול לשלוט בטבע. ואז אני יכול לשלוט בטבע שלי. וזה מאפיין את האדם. בעוד שבטבע חיות מניחות זו לזו למות בזמן מחלה וכו’. אז אצל האנושות אומרים – בחשיבה הקווית – תדאג לחלשים שבשרשרת.
אך זה לא עוצר כאן. זו רמת מודעות.

אנו קוראים לרמות אלו, בשפת הבעש”ט – הכנעה – זו הרמה הראשונה, אני נכנע לטבע שלי, לעולם של אלים.

הבדלה – זו הרמה השניה – אני לא בטבע, אני עומד ביחסים מול הטבע, אני יכול לשלוט על הטבע, על הטבע שבתוכי – “מילאו את הארץ וכיבשוה ורדו בדגת הארץ…” – שליטה בטבע, רמות היררכיה, הבחנה מוסרית.
וזה לא עוצר כאן.

כי יש את הרמה השלישית – המתקה – נראית באופן מפתיע כמו הרמה הראשונה. היא מחבקת את הרמה הראשונה. כאן אומרים שאלוהים ממש בתוך העצים. הוא גם שולט וגם בתוך הטבע. יש הבדל בין אור לחושך, אך ברמה הגבוהה יש את ‘האור הבא מן החושך’ (הזוהר). כלומר, ההיררכיה מתחילה להתמוטט – יש אור בחושך, ויש חושך באור. ואין הבחנה כמו שחשבתי, ואני פוגש את אלוהים בתוך עולם הטבע. הרבי מפשיסחא אמר ‘שבת שלום’ לעצים. כי אלוהים הוא בתוך העץ. הוא חש וחווה את העץ כ’אחר’, כאלוהות מקרינה אינסופית , והוא יכול היה לעשות זאת בלי לוותר על היכולת לעשות שיפוט מוסרי !! זו רמת התודעה השלישית.

פרייגר וגולדברג מייחסים רמת הבדלה לחשיבה היהודית. והם צודקים כי רמה זו קיימת בעולם המקראי. אך זה לא סוף הסיפור. יש את רמת ההמתקה. והקסם הוא, על בסיס הגל, שכשאתה עולה ברמה אז היא כוללת ומתמירה את הרמות הקודמות. ולכן, המתקה כוללת את ההכנעה וההבדלה, וזה מאפשר לראות את האלוהות במלואה בכל דבר בטבע.

האקו-פילוסופיה של ווילבר נמצאת ברעיון אחד עיקרי – התפיסה האקולוגית מצביעה היום, בצורה מוצדקת לחלוטין, על הקשר של הכל בהכל. זה ארוס, זה טוב עבורנו, זה חלק מהקדושה. ולכן זה חשוב. וזה הישג גדול שווילבר כל הזמן מצביע עליו: המציאות היא רשת אחת גדולה. אלא שווילבר מציע שרוב נושא האקולוגיה מסרב להכיר בהיררכיה. כך שזה עולם שטוח שאין בו רמות של תודעה כי לא עושה הבחנה בין תודעה פנימית של אדם לבין תודעה פנימית של אבן.
והוא מציע לאמץ את הרעיון מהספר של אייזלר – שמבחינה בין היררכיה פתולוגית לבין היררכיה הוליסטית.

היררכיה היא כלי לרודנות באלפיים שנה אחרונות. למשל, הודו – כל נושא המעמדות, קאסטות, דיכוי של אנשים ברמה הנמוכה. לכן אמרו לעזוב את ההיררכיה. בעוד שהיררכיה הוליסטית היא טבעית. למשל, עולם הפיזי, עולם הרגש, עולם המחשבה, עולם הרוח. וכל אחד מהם כולל את כל התכונות של זה שלפניו ביחד עם תכונות חדשות. למשל, עולם החי מכיל תכונות שעולם הדומם לא מכיל, למשל, יצירה.
בעולם האדם – מייצגים מודעות של המודעות שלהם.

עד כאן עשינו הקדמה כדי להציג את הנושא.

דייויד אברהם –

אני מסכים עם כל מה שאמרת. ואני גם לא מסכים עם כל מה שאמרת. אני אתחיל מסיפור – כשגרתי בהימלאיה, חזרתי ממסע יקים אל הכפר, לשמאן /איש רפואה, ובירידה אני מזהה סלע גדול שיוצא מתוך הנהר, והשמאן קודם סיפר לי שבסלע הזה הוא רוקד לפני שהוא מטפל. אז התקרבתי לסלע, וראיתי אצות עליו וישבתי עליו ברגליים שלובות. ובהיתי מעבר לעמק, וראיתי שם את ההרים. וראיתי שם שתי ציפורי קונדור עם כנפיים עצומות, בשמיים. הוצאתי מטבע מכיסי והעברתי אותו בין אצבעותיי (כמו הערבים עם המחרוזת) ואמרתי – ‘הקריסטל שבפרח’, זו קריאה לאהבה (הזיווג הקוסמי). וכשראיתי את אחד הציפורים נפרדת מחברתה ועשתה עיקול דרך מעין-שער לכיוון הסלע שעליו ישבתי, ואז הפסקתי את המשחק עם המטבע, והציפור חזרה לחברתה. ואז שוב התחלתי לגלגל שוב את המטבע ואז הציפור שוב דאתה מעל העמק לכיוון הסלע, היישר אליי. וכך היא הלכה וגדלה, וככל שגודלה גדל, הרגשתי את העור שלי מצטמרר, עד שהיא הייתה מעליי בדיוק, כנפיים עצומות, האצבעות שלי קפאו, ואני תוהה בציפור וידיי פרושות לצדדים, הרגשתי את הרוח בתוך הברכיים שלי. כשיצאתי מהטרנס הזה הרגשתי נוצות של ממש על גופי ורוח שנושבת באזניי, אך מסביב בכלל לא הייתה רוח, העשב לא זז. מאין זה הגיע? ואז ראיתי את הציפור חוזרת לשותפתה. וזה היה קשור בוודאי למשהו אחר, לא משהו שקשור לדרכי בעולם. והתחושה הייתה של ניקוב כשהציפור הייתה מעליי. ציפורים יכולות לראות מרחוק מאוד.

ואני רוצה לפתוח שיחה היום. כיום בעולם זהו רגע מדהים – כל כך הרבה נעלם בכל כך מהירות. היעלמות/הכחדה של חיות ושל צמחים. וזה קורה עכשיו מהר יותר מכל תקופה אחרת שהייתה על הכוכב הזה. כל כמה דקות יש סוג מסוים של חיה/צמח שנכחד באופן טוטאלי.

אכן היו הכחדות מסיביות, כמו הדינוזארים, כי נפל מטאור; אך ההכחדה הנוכחית היא ביותר מהירות ויותר זדונית מאשר לפני מיליוני שנים. ולראשונה, האבדן המהיר הזה קורה רק בגללנו. בשל התנהגותנו ואורח חיינו ופעולותינו. אנו מביאים לאיבוד של האחרים מהעולם. איבוד של סגנונות חיים רבים בעולם. ואולי חלק מאיתנו עוצרים לחשוב שאולי אנו מפסידים משהו, שיש עיוורון עצום, חירשות, וחוסר יכולת לשמוע קול שאינו אנושי, או לשמוע את הקול האחר שגם הוא מדבר. זו חוסר יכולת לראות משהו אחר חוץ ממה שאנו בראנו, מחשבים ובניינים וכו’.
אני לא רואה עצמי כאקולוג אלא כמי שעובד באקולוגיה שמגיב ל outrage הזה. אם האנושות תשרוד את המאה הזו, הדורות הבאים יסתכלו לאחור ויאמרו במבט לאחור – איך האנשים האלו היו כה עיוורים והרסו כה הרבה. יש במסורת שלנו נקודת עיוורון – לא רק במערב, אלא בכלל, גם עיוורון דתי.
יש חוסר יכולת לזהות את הקסם שחי איתנו בעולם הזה. ולכן יש אנשים, כולל אני, שמרגישים שאלו הם זמנים תנ”כיים. כאילו שההיסטוריה הליניארית מגיעה לסופה. אנו מביאים את הרס עולמנו עד כדי אבדן חמצן לעצמנו ולחיות אחרות. נראה שזהו הרגע שבו ההפרדה של הרוח מעולם החומר צריכה להגיע לסופה. זה המקום שבו הרוח מתחיל לזרום לתוך עולם החומר ולהעיר אותנו כך שנתחיל לראות בכל יצור ובכל דבר בעולם שהכל הוא אלוהי, ושהכל זורח עם אור האל.

האינדיאנים האמריקאנים, האבורג’ינים האוסטרלים וכו’ – מקומיים שלא איבדו את הקדושה שיש בכל דבר. זה לא רק שלכל דבר יש את האל שלו, אלא שכל דבר היה חי. לא היה חומר בלבד, אלא החומר הוא חי. והכל מדבר, גם אם לא במילים. ציפורים מדברות, כל אחת בדרכה ובסוגה. וגם קול הצרצרים בשדה.

קן ווילבר אומר שכל המקומיים, הנייטיבס, הם מהרמה הראשונה ביותר של מודעות. וזה מעציב אותי כי יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהם. לכן זו השאלה הראשונה שאני מבקש להעלות כאן – בנוגע לנושא ההיררכיה, הרמות: ווילבר היה רואה בי ובאחיי ואחיותיי בנושא האקולוגיה כתקועים רק בעולם החומר, ועל ידי קיטלוג אקולוגיה לחומר הוא סוגר אזניו למה שאכן נאמר על ידנו. אנו לא תמימים ביחס לפילוסופיה, לתיאולוגיה, לענייני הלב והרוח, ואף לא רבים מחבריי. וזה גרם לי לחשוב, שהראייה של דברים במונחים של רמות, היא חשובה אך יש בה גם בעייתיות – בעיקר לקן ווילבר ולממשיכיו. כי הוא מבריק במערכתיות, בעשיית מערכת בכל דבר ובכל אספקט של העולם, זה תואם את הרמה הזו, ההוא תואם את הרמה ההיא וכו’. הסלעים הם בתחתית הסולם, וכך גם החיות וכו’. וזה נראה לי לא אתי במיוחד. כי העובדה שאני מקטלג משהו במערכת שלי, אני הרי הפילוסוף שרואה איפה כל דבר נמצא במערכת, אז איני מאפשר ואיני פותח את ליבי ועצמי וחושיי ואזניי למה שהוא באמת ממש שונה בין הצורות האלה, מה שונה ממני, מה אני לא יכול להכיל ! כי זה שונה, מישהו שר שיר שלא שמעתי קודם. מהו השיר? כדי לשמוע אותו עליי להיות פתוח כל כולי. ואני לא יכול לסגור אצלי חלקים בתוכי וגם לשמוע. אם אני מוכן ללמוד מעכביש אז עליי להיפתח לכך. יש משהו בעכביש שאיני מבין. יש משהו בצפרדע שהוא שונה מאנוש. יש משהו שהיא יודעת איך לחיות גם במים וגם באדמה בו זמנית. ציפורים כמו קונדור יודעים על הרוח, על הבלתי נראה, הם צריכים לחשוב על כל גופם כדי לדאות ולעוף. הם יודעים מה קורה ברוח הבלתי נראית בעולם. וזה משהו שאדם לבדו לא יכול לדעת. לכן זה נראה לי מאוד לא-אתי, ויותר מזה – עצוב, להסתכל על כל הריבוי הזה ולקטלג זאת ולשטח זאת למשהו אחד – הסביבה, ולטעון שאנו צריכים לדאוג לסביבה, אך זה רק עולם החומר וזה לא הכל. השם לא יסלח לנו על זה.

כרמל – העקרון האינטגרלי נכון בעיני ללא קשר לפרשנויות על פיו שלא תמיד ממקמות דברים במקום הנכון במערכת. הבעייתיות של העקרון זה שהאו לינארי והחשיבה היהודית מתווכת בזה שהיא מציעה לעגל אותו למקום שהמקום הכי גבוה הוא הכי נמוך כתר-מלכות, ובאינטגרציה יש ללמוד מהדבר הכי “נמוך” כדי להיות הכי גבוה. יורדי מרכבה של בית שני היו מתקפלים כעוברים ומחפשים את איכות החיה שבהם כדי להכיר את המקום הכי גבוה בהם. באינטגרציות שבדרך “נפטרו” האינדיאנים מהאתיקה הבעייתית של קורבנות וכו’ ונשאר לנו לגאול מהם את ניצוצות החכמה של הטבע וכו’

נועם- ההתגלות של האל היא גם בתוך ההיסטוריה

אריק – זה שיש רמה נמוכה ורמה גבוהה, זה לא עושה את זו הנמוכה פחות חשובה. ווילבר אומר שאנחנו לא חלק מהאדמה, אלא שהאדמה היא חלק מאיתנו.

אורן – אנו נוטים לחשוב שהרמה הגבוהה חשובה יותר מהנמוכה. אך ווילבר לא אומר זאת. זה כאילו שאדם מודרני טוב יותר מאינדיאני. חיים בהרמוניה עם טבע זה גם יכול להחשב יותר מתקדם. זה תלוי בהקשר, רמה אחת יכולה להיות גבוהה יותר בתחום אחד, ונמוכה יותר בתחום אחר. יש אינטואיציה מוסרית בעניין. יש פקטורים רבים. זה לא עניין של טוב ורע בהיררכיה הזו.

חנה – קראתי ספר של יצחק גינזבורג על משפחות והוא כותב איך משפחה יכולה לחיות יחד. והוא אומר, שכשמשפחה חיה במוח האלוהים, אז לאורך זמן היא תגיע להרמוניה. אם יש דיסהרמוניה, עליה לחזור לאלוהים ולחיות בתודעת אלוהים. ואז השכינה יורדת וחיה בתוך המשפחה: י’ ה’ יורדים למטה. ובטבע זה אותו דבר – כשאנשים חיים עם שכינה בחייהם ולא כאילו הם עצמם אלוהים, כי אז הם הורסים את הטבע, אז הטבע יכול להיות בהרמוניה. כשאתה חש את אלוהים מעליך ומעל הטבע אז השכינה יורדת והיא חלק מהטבע.

שירלי – המוסר של ההיררכיה. אנו מחמיצים את הנקודה, אנו מפחדים כיום מהמילה ‘היררכיה’. אך יש סדר בעולם הזה, והסדר הזה הוא היררכיה. האתגר להיות מוסרי בתוך הסדר הזה היא להבין שכל יצור בעולם יודע את מקומו. למשל, מנקודת מבט הומאופטית, נותנים ויברציה לגוף ואז רואים את הרמות שבהן זה יוצא – רגש ונפש ובסוף הרמה הפיזית. אך אנו משתמשים במונחים של הבדלה לעולם של המתקה. האתגר שלנו הוא להיות בעולם המתקה שבו יש סדר אך מבלי שנילחם בסדר הזה.

דניאל – תודה על מילותיך. הרגשתי שבתחילה היתה אנרגיה של אלוהות, עם התיאורים שלך על ההימלאיה וכו’, אך אחר כך חשתי אנרגיה של אש. הכלי שווילבר מציע הוא חשוב ביותר, אתה יכול להביט בצפרדע אך עם כלים תיאוריים אתה יכול לבטא את הטבע במימדים נוספים. קן ווילבר הוא גם טבע, הוא גם כן חלק מהאלה. יש סיפור על חוני המעגל שהביא גשם בתפילתו בעיגול.
נועם –
יפעת – תודה על דבריך. היה נדמה לי ששמעתי רמז בדבריך לסתירה בין הנושא של ההפרדה בין רוח לחומר ובין נושא העיקרון המערכתי. אך אין סתירה. אכן, הרחקנו לכת עם החומר, ועכשיו צריך לקרות האיחוד בינו לבין הרוח (אם כי לפי האנתרופוסופיה ספק אם זה תהליך שאפשר למנעו, הרס האדמה, הרס החומר), אך אין זה סותר את העובדה שיש מערכתיות, לאור עקרון ההולוגרפי, שהחלק מכיל את השלם.

הרב גפני – דיברנו על היררכיה. אני רוצה להציג 2 טעויות בעקרון האינטגרלי: אינך יכול להנמיך את ה’אחר’ לקטגוריה. אי אפשר להגיד שה’אחר’ הוא רק ‘אתה’ (חיה), גוף שני. במערכת יש משהו שלוקח מהציפור, בגלל שהיא נמצאת במקומה.

באופן פרדוקסלי, דייויד משתמש במונחים של ווילבר וטוען שיש חסר ב’אתה’, מה שבובר קורא יחסי אתה-אני. יש פילוסוף בארה”ב, וורצ’י, שמדבר שפילוסופיה מתחילה עם סקרנות. וברגע שהסקרנות קורסת, ואני חושב שאני מכיר את האחר לגמרי, אז בבירור איבדתי משהו. אז הביקורת הראשונה על התפיסה המערכתית היא החסר בעקרון של אלוהות בגוף שני – ‘אתה’.

בנוסף – יש יסוד בתיאוריה האינטגרלית לפיו אדם לא יכול להפוך סלע. אך זה לא נכון. ביהדות מדובר על גלגול, ושם אנשים בהחלט יכולים להיות סלעים. וזה פיסת מידע חסרה בתורה האינטג’. יש עליה וירידה כל הזמן (סולם יעקב). אם כך, מהתפיסה של גלגול, אני רוצה להציג בלבול.

הדבר השלישי – העקרון והעיגול צריכים להתמזג. אם העיגול עומד לבדו, או אם הקו עומד לבדו, אז אין חיים, יש הרס. הרעיון המרכזי באר”י הוא שהקו צריך לחתוך את העיגול. יש חדירה אירוטית של הקו לעיגול. וזה אומר שהרגישות של דייויד תובא לתיאוריה של ווילבר, אז ייווצר משהו חדש ואז זה סוד היחוד. קלקול וחורבן קורים כתוצאה מחשיבה קווית קרה יתרה. ובזמן שיש מערכת עגולה שמסרבת לעשות אבחנות, אז יש חסר בהיררכיה. כשהאר”י אומר שקו ועיגול צריכים להתמזג אז הכוונה היא לתפיסה קרה קווית קיצונית מחד ולתפיסה שאין בה כל היררכיה מאידך. וכשהמיזוג הזה קורה זה נקרא ‘סוד היחוד’.

דייוויד – הרעיון להגיע הנה היה של מרדכי. נפגשנו בשבוע שעבר בקבלת שבת. וזה נגע ללבי. כמו גם מהלבבות הפועמים בחדר, והרגשתי את לבי כהד עמכם. וזה עונג לראות אדם בדורי שלא פוחד מכוחו שלו, מלדבר בגרון פתוח על מה שחשוב, זה נדיר, זה הזמן לכל אחד מאיתנו לדבר ללא בושה. אך עדיין אני פוגש בושה. זה טוב לדבר כי יש משהו שאני יודע, וזה נפלא, אני רוצה לומר לאדם – אני רואה אותך, אנא המשך. זו התשוקה להיות בדיאלוג ובקשר. וגם לחלוק על משהו זה גם חלק מהתנועה הווילברית. והעונג שלי להגיע הנה היא כי אני חש את העולם באופן שונה, ואני חש את השונות בין השירים. אני מביא ריקוד אחר מעט. אכן יש כאן אני-אתה. ואמרת שאני מתאים בתוך המערכת, אך אני לא מתאים בה, וגם אתה לא בתוך המע’ שלי. זיכרו את הקדימות של אני-אתה, של היחסים עם מיסטי, עם מה שאתה לא ממש מבין, כי זה לא אתה. אני אכן חושב שרמה של גבוה ונמוך זה לא באוצר המילים שלי. אך אני מכבד זאת. אצלי עדיין נמוך נחשב פחות נחשב, שהגרביטציה מושכת אותו למשהו לא כל כך גדול, אולי אפילו בתוך מעמקי האדמה, המקום המסוכן. ואולי לב האדמה היא מקום הגיהינום, השטן. כמו שהנצרות חשבה. ולכן קשה לכבד את הנמוך כטוב. הגם שמה שנמוך הוא אולי מאיר בעצמו. והרי גרביטציה זו המשיכה ההדדית בין הגופים, זהו ארוס. והאהבה ביני לבין הזולת היא ארוטית.

לכן, גבוה ונמוך זה מעניין אך זו שפה שונה ואני מכבד אותה ויודע שהיא שונה.

ווילבר אומר – אנחנו לא חלק מהאדמה, אלא האדמה היא חלק מאיתנו. אך זה עושה אותנו בודדים כי איננו יכולים לקבל הדרכה מהעצים, כמו שהבודהא קיבל הארה תחת עץ וחשב שאין לעץ כל קשר לזה, ואנשים צריכים את ההדרכה הזו כדי להתעורר. זה ארוגנטי, זה לא צנוע, להתעלם מזה. ואז אומרים לי – כן, אך בני אדם הם מיוחדים. וזה נכון, אך גם תפוחים הם מיוחדים. וכו’. אנו, כיצורים, אכן מאוד מיוחדים. אך מה עושה אותנו למיוחדים? אני עוסק הרבה בשדות וביצורים, כביולוג, ומשהו שלא שמתי לב אליו הוא שאנשים הם היחידים היכולים להיות נדהמים מהטבע, מעץ, מצמח, מלוויתן וכו’, ויכולים לעסוק שנים בהבנת חיי הלווייתן. הם הכי מסוגלים לאמפטיה יותר מכל יצור אחר. אז אנו מיוחדים באופן מיוחד אך אנו מביאים את היחוד שבנו לא כשאנו מדברים על כמה אנו מיוחדים אלא כאשר אנו מתאהבים בכל הווייה אחרת. כמו ש’אדם’ מגיע מ’אדמה’. כך human בא מ- humility, להיות קרוב לעפר, להיות מסוגלים לצחוק על עצמנו. בזמן זה של ההיסטוריה עלינו לשתות מעט מכוס הצניעות והענווה אל מול פני התמיהה כלפי האחר.

27.11.05

השאלה המרכזית שלנו – איך יודעים את ההבדל בין הארה אמיתית לבין הארה מזויפת?

כלומר, הנושא המרכזי שלנו הוא היכולת לאבחן בין קולות (ובמילים אחרות, איך מבחינים בין תיקשור אמיתי לבין תיקשור שיש בו עיוות).

[הטקסט הזוהרי רואה את הטקסט כקוד, צופן, סמל לעולם הפנימי של המיסטיקאי. לכן אין קשר להיסטוריה כלשהי. הזוהר מעוניין להשתמש בטקסט כצופן שמפרש את הרצף הפנימי הרוחני שקורה בנפשו של המיסטיקאי.]

שורה 5 – “וירא את המקום” – יש ספק לאן אברהם יגיע לאחר שאלוהים אמר לו ללכת להר המוריה. הזוהר ייצא עכשיו לחלוטין מההקשר ההיסטורי והגיאוגרפי.

דא הוא יעקב – זהו יעקב, כי “ויקח מאבני המקום” מתוך חלום סולם יעקב – כך שהמסקנה היא ש’מקום’ במקרא זה סמל ליעקב. יעקב הוא אנרגיה מסוימת. ויעקב בקבלה זו ספירת תפארת. אם כך, כשאברהם ‘רואה את המקום’, אז הוא רואה את יעקב.

וכתוב – ויהי ביום השלישי, אברהם אז רואה את המקום מרחוק – בזוהר: אברהם ביום השלישי ‘נמצא בדרגה השלישית (דרגא תלתאה, שזה יעקב), וראה את יעקב שהיה עתיד לצאת ממנו’. כלומר, הוזהר הולך הלוך וחזור בין המציאות לבין הסמל. הסימבוליקה האנרגטי והדבר האמיתי – מטשטשים.
הזוהר משחק כאן עם משהו – אם אברהם רואה את המקום, זה יעקב, וממי יעקב צריך לצאת? מיצחק. והרי הוא הולך להקריב את יצחק?!

‘מרחוק’ = כמא דאמרא מרחוק ולא לזמן קריב.
רבי אלעזר שואל מה השבח הזה שהוא רואה שעתיד לצאת ממנו יעקב? זה לא כל כך שבח גדול לגביו, כי הוא הולך לשחוט את יצחק, ואז יעקב לא ייצא ממנו. והזוהר שואל – מה קורה כאן?
“ודאי” = אני בפנים, אני בחווית הוודאות שלי. זו לא דוגמה, אלא זה ‘ודאי’ מתוך זרימה פנימית טבעית.
חמא ליה ליעקב..- והוא ראה את יעקב מימים קודמים, ידע מימים קודמים לראות לעומק העתיד, וראה ביום השלישי את הדרגה השלישית, יעקב, והבין, שרק כשיהיה לו את יעקב, אז תהיה לו שלמות. מה זה אומר? אברהם נבחר להיות היהודי הראשון כי הוא הראשון שיש לו נכד. מה מגדיר את נושא צלם אלוהים באדם, האיפיון האלוהי באדם? יש שאומרים – הדיבור. ובעיקר – מה שמגדיר את האנוש הוא היכולת ליצור שרשרת של דורות שבה מועברים ערכים במשך שני דורות. כלומר, ליצור את הדור הבא – זה קיים כבר. והיכולת לראות את היום השלישי, הנכד, זוהי החכמה של אברהם. הוא מבין שהוא לא יכול ליצור גל חדש, רעיון חדש, שינוי אנרגטי רוחני קוסמי, אם הוא לא יהיה מסוגל להעביר אותו שני דורות. לכן רק אם נוגעים בשלוש אז מעבירים ערכים ואתה מסוגל ליצור רגע רוחני חדש.

כלומר – אברהם רואה את היום השלישי, את הנכד, הדרגה השלישי, ומבין שרק כך ייצור שלמות, ביצירת הדור השלישי.

למשל, כשאתה יוצר מדיניות חברתית אז לא רואים את הדור הבא, אך כדי ליצור משהו בעולם, אני צריך להיות מסוגל לראות מה יהיה בעוד שני דורות.

[בבית חדש אנו שואלים – נכון שעכשיו זה מלא ויופי, אך מה יהיה בעוד שני דורות? המבחן הוא מה יהיה בעוד שני דורות; לכן, ספק אם היהדות המתחדשת בארה”ב תחזיק מעמד.]

הזוהר יוצא כאן מחוויה ארצית מאוד – אברהם הוא סבא, מסתכל על הנכד שלו. זה הפשט העמוק ומזה הזוהר יוצר עולם רוחני.

אפשר להקביל זאת לג’ רמות התודעה – הכנעה, הבדלה והמתקה.
הכנעה – בדור הראשון הרעיון כל כך גדול וכל כך בוער, כך שהרעיון מוביל אותך, ולא שאתה מוביל את הרעיון. אתה נכנע לגמרי לרעיון.
בדור השני – הבדלה, גבורה – אתה בודק את הרעיון, ועושה הרבה טעויות בדרך.
בדור השלישי – מגיע לעומק הרעיון.

“אבל השתא קיימא ליה מלה מרחוק בגין דאזיל…” – אבל עכשיו קיימת המלה שלו מרחוק, החזון שלו (שהוא צריך את יעקב כדי להגיע לשלמות) כנראה לא עומד להתגשם, כי הוא הולך לעקוד את יצחק. הוא קיבל גם את החזון שלו וגם את הציווי האלוהי וחי את הפרדוקס בזמן מסוים, בזמן ההליכה להר המוריה, הוא שהה בתוך הפרדוקס. הוא יכול היה לשלול את הצד האלוהי, כי יש לו חזון, או להיפך – לשלול את החזון כי יש צו אלוהי;

ובזה שהוא נמנע מהפיתוי לעשות כך או כך – וזו הארה עמוקה שאין כמותה, כי יש פיתוי אנושי להחזיק צד אחד, לבחור צד אחד;

“מרחוק חמא ליה גו אספקלריאה דלא נהרא…” – נותן עכשיו פרשנות שניה למילה ‘מרחוק’: הוא רואה את הקול האלוהי באספקלריה/פריזמה לא בהירה ‘בלחודוי’ (=רק) – ורק בפריזמה הזו !! יש לו רק פריזמה כזו. ולמה זה חשוב? כי יש תפיסה כמו של הרמב”ם שיש כאן צו אלוהי ברור ובהיר, כי אחרת לא היה הולך לשחוט את בנו; וכאן הזוהר אומר – לא. זו לא היתה ראיה בהירה, כל העקרון כאן בסיפור העקידה היא שמיעת הקול האלוהי באופן לא ברור, ולכן יש צורך כאן בפרשנות. כלומר, הזוהר מכניס כאן אחריות פרשנית על האדם לפרש את הקול האלוהי !

“ובגין כך חמא ליה ולא אתגלי כלא…” – ולכן לא הכל ברור לו

“דאילו אספקלריא דנהרא הוה שכיח..” – שאילו היתה פריזמה של אור ששוכבת על פריזמה לא בהירה, אז הכל היה בהיר; זהו דימוי מיני – על, אחד שוכב על השני;

בזוהר – ‘אספקלריאה דלא נהרא’ משמעה ‘מלכות’; אספקלריאה דנהרא = תפארת (יעקב).

אברהם מסמל כאן את ספירת מלכות, את הפריזמה הלא בהירה. ואם אחד שוכב על השני, אם יש זיווג אירוטי בין הדורות, אז הדורות מגיעים לבהירות מאוד עמוקה. מה היה החידוש המדהים של הגל? שאתה רק מגיע לבהירות כשיש זיווג בין הדורות (תיזה-אנטיתזה-סינתזה) = רק כשאתה מגיע למקום השלישי, בזיווג בין הדורות, אתה מגיע לאיזושהי כוונת אמת.

אברהם הוא חסד, יצחק הוא דין, ולכן לא תגיע מכאן לאף מקום. ורק בדור השלישי, בזיווג עמו, אתה מגיע לבהירות.
מה זה אומר להיות נברא בצלם אלוהים? זה אומר שאני לא סה”כ של חיי, יש לי אפשרות להגיע לבהירות ולעומק ולגדלות שמעבר לחיי, ואיך אני עושה זאת? כיום במערב אין לנו זיווג של דורות. וצריכה להיות לנו היכולת להעביר תובנה לדור הבא (תיזה – אברהם, אספקלריא דלא נהרא) שיבדוק אותו וכו’ (אנטיתזה – יצחק) ולהעבירו לדור שלישי (סינתזה – יעקב, אספקלריא דנהרא).

תלמוד – הסמל המרכזי של החכמה העברית. באמצע עמוד גמרא יש טקסט ארמי, בצד ימין של הדף יש את פירוש רש”י, בצד שמאל של הדף יש תמיד את בעלי התוספות, והחידוש הגדול בזה הוא שהתוספות הם הנכדים של רש”י והם מביאים פירוש הקונטרסט לסבא שלהם, והנכד והסבא נמצאים באותו דף! זה דו שיח בין הדורות ! שבו מגיעים לאמת רק בדור השלישי.
אנו רגילים לראות את היהדות בפריזמה של שפינוזה, שאמר שהחוויה האלוהית היא ציות דור אחד לדור שקדם לו. וזה פיספוס גדול !! כי זה בדיוק הפוך – הדור השני מקבל, בהכנעה, את מה שהיה בדור שקדם, ואז עובר תהליך של הבדלה ואז המתקה.

והזוהר אומר כאן –
1. אלוהים הוא יצר הרע.
2. וירא את המקום מרחוק – אין לו ראיה בהירה
3. אם כך, הניסיון הוא לברור את הקול האלוהי.
אברהם לא הצליח לעשות את הבירור הזה, ולכן השאלה היא האם הוא יצליח לברור את הקול האלוהי או שיקריב את בנו, ואז נכנע לקול של יצר הרע?

זו שאלה אחרת – מה זה יצר הרע.

הרב גפני – זה מה שאנו מתכוונים ב’שיח תרבותי אמיתי’ שמשמעו – שיחת נצח. כיום אדם לא מחובר לדו שיח של הדורות הקודמים, ואולי אפילו זלזול במה שבא מן העבר, ונטייה לסגוד לחדש. וזה לא נכון. צריך להיות קשר ודו שיח בין הדורות, ומכאן ליצור את האמת המתגלית עם עומק הדור הזה. אך אני חייב את שלוש הדרגות של התודעה – הכנעה, הבדלה, המתקה. כל דילוג על שלב יוצר פיצול מוסרי שאין כמותו. וזה הקשר מוסרי: להיות בדו שיח עם הדורות.
וכל אחד הוא אכן נכד-של, אך אני צריך להיות נכד-של במודע. להיות ‘נכד’ זה אקט רוחני, לא אקט ביולוגי. זה רעיון נהדר. להחליט שאני רוצה להיות נכד זוהי החלטה גדולה. וכיום כמעט ואין ‘נכדים’ מבחינת עומק האקט.

להחליט להיות נכד זהו אקט שצריך לבוא ממודעות.
אז הנכד גם הוא יהפוך לתיזה, שיוליד אנטיתזה ואז סינתזה וחוזר חלילה.
וזה מה שהרב קוק קורא לו – הארה של תורת ההתפתחות.

הברית עם האלוהות של ברית המילה מגיעה רק לאחר שאברהם מבטיח את עתידו של ישמעאל, בנו הראשון.

אם כדי להגיע ל”עביד שלימו” אני צריך את הדור השלישי, אז זה רמז לכך שיצחק לא צריך למות, שיש כאן משהו לא ברור בהבנה שלי (קרי, אברהם) את הצו האלוהי.

כעת נלך לטקסט עצמו – פרק כ”ב בבראשית –
אברהם אומר “הנני” לפני ששמע את התוכן – הוא מוכן להתחייב לקול האלוהי. יונה, לעומת זאת, בורח ליפו כשהוא שומע את הקול האלוהי. וכאן אברהם נוהג אחרת.
האל אומר לו – לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים… – זהו כבר סימון ראשון בטקסט לאי-בהירות, הוא לא יודע בדיוק לאן להגיע, לאיזה הר.
לכן כשכתוב “וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים” (פסוק ג) זה ציני.

“וירא את המקום מרחוק” – זה הטקסט שהזוהר קרא. והוא הרשה לעצמו לדרוש את הטקסט הזה? כי הטקסט לא מגלה לנו הרבה. זה משפט סתמי לכאורה, כי כשנוסעים אז רואים מקום מרחוק. זה לא רק שדה הראייה של האדם, אלא מדובר על הראייה הרחוקה שלו, במובן העמוק של המילה, ביחס לסוג הראייה. בפשט של הזוהר, אם אני רואה זאת מקרוב, אז זו אספקלריא דנהרא. כשאני רואה מטושטש ומרחוק אז זו אספקלריא דלא נהרא. ולכן זו קריאה ספרותית מדוייקת ויפה.

הזוהר אינו בטקסט, אלא – הטקסט הוא בהריון עם הזוהר, קרי יש אפשרות להוליד מתוכו את הזוהר.
“ונשובה אליכם” – הוא לא אומר לנערים שהוא הולך להרוג את בנו. יש כאן את האפשרות להבין שאברהם מעמיד את שני הצדדים יחד: יצחק לא ימות, אך אני אמשיך במסע האלוהי, כל זאת על אף שהוא לא יודע איך זה ייפתר.– וזו הולדה של הזוהר מתוך הטקסט.

פסוק ז – “הנני בני” – הוא מכיל את שתי האמרות של ‘הנני’, שהן שתי אמרות סותרות, זה פרדוקס שהוא מכיל. זו הדרך של הטקסט המקראי לומר את המילה ‘פרדוקס’.

הקפיצה מתודעה רגילה לתודעת הארה המתחילה כשאדם מוכן להכיל פרדוקס עמוק. כי פרדוקס אומר שיש לי 2 פרספקטיבות סותרות, אני מצליח להיות חופשי משתיהן. רוב החיים האדם כבול בפרספקטיבה אחת, וזה נקרא חושך. והיציאה לאור זה היכולת להכיל הרבה פנים, להיות לפני ה’ – אני מתגבר על הפיתוי להכריע בעד פרספקטיבה אחת ולקבל את השנייה. וזה פיתוי ענק. זו הגדרת הקיצוניות. אדם שלא מוכן לסבול שום פרספקטיבה אחרת ממה שהוא מאמין בה.
קיצוניות מתה בפרדוקס.
כשאני מחזיק צד אחד של הפרדוקס אז אני לא מגיע לדור השלישי, לנכד. אם אני לא מחליט להיות נכד, אני גם אף פעם לא אגיע להיות סבא. ומשם אני מתחיל לפחד מאוד מאוד, כי כל החברה בנויה על להיות צעיר, לא רוצה להיות זקן, אך רק שם אתה יכול להיות סבא. והכיף החיצוני של להיות סבא זה הכיף הביולוגי. אך הכיף החיצוני הזה הוא רק צל של הצל, קליפה, של להיות סבא מבחינה רוחנית.

פסוק ח- אברהם אומר ליצחק בנו: אין לנו עדיין ראייה, הראייה תתבהר. אני אשאר במסע עד שאקבל בהירות. הפיתוי הוא לעזוב את המסע. וההישארות במסע היא היכולת להגיע להארה.

פסוק יא – מלאך יהוה – זה לא אלהים. ל’אלהים’ במקרא יש הרבה משמעויות. וכאן זה ‘יהוה’, קול אלוהי שהוא לכאורה יותר עמוק.

“הנני” – פעם שלישית בטקסט. זוהי הסינתזה.

“אל תשלח ידך…” – קול אלוהי ברור הרבה יותר, מפורט יותר. אך אברהם עדיין מונע על ידי הדחף לעשות משהו.

והבהירות ממשיכה בשלבים – “ואל תעש לו מאומה”.
ואברהם מקבל זאת ואז נאמר לו – “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה…כי לא חשכת את בנך” – לא החשכת את בנך ממני.
פסוק יד – “ויקרא את שם המקום …” – כל הסיפור הזה הוא מעבר אברהם מהמקום הלא בהיר, יצר הרע בלשון הזוהר, אל המקום של הראייה.

פסוק טז – “יען כי לא עשית את הדבר הזה” = שהרחבת את שדה הראייה שלך.
פסוק יח – “עקב אשר שמעת בקולי” – כל הסיפור כאן הוא להיות מסוגל לשמוע את הקול האלוהי.

[ספר שאתה לא כותב בו – זה אומר שאין לך דו שיח בין הדורות, אין לי קשר איתו].

אל הזוהר הנ”ל הגענו מההפנייה של מי השילוח, האישביצר.

מהו היצר הרע?

לאברהם יש אבא שנקרא תרח. וזו מסורת מדרשית מרכזית בנושא אברהם והיא באה כדי לענות על השאלה הזו: נמרוד הוא האל של תרח, ועל פי הציווי של נמרוד, תרח זורק את בנו אברהם לכבשן אש. כלומר, אביו עושה לו מה שאברהם עושה ליצחק. זה דפוס כפייתי חוזר. אניעושה לדור הבא את מה שעשו לי. ואם אני לא במודעות, לא בהארה, אז אני משוכנע שהדחף הפנימי שבא לי זה הדבר שאני חייב לעשות – וזה יצר הרע !! זה דבר שאני נדחף לעשותו, אני לא יכול לפרשו באופן רציונלי, אך הוא מכריע לי הרבה הכרעות. וזוהי חזרה כפייתית. ולכן אני צריך לבדוק את הסיפור שלי. כדי להגיע להארה אני חייב לעסוק בשני קווי התפתחות שונים – state/ stage, קרי, אני גם חייב לעסוק בעיסוק פסיכולוגי פנימי, ולא רק באפיק של הקול האלוהי.

“לילות פראים” /דייוויד דגה – מבקש מוויליאם, איש רוחני גדול, להיות מורהו, מגיע אליו עם אשתו ועם חברו הטוב. והוא עונה לו – או קיי, ועכשיו על החבר לשכב עם האישה כדי שהוא יתקבל. בקו התפתחותי אחד זה מואר אך יש צד נוסף לא מפותח, הקו הפנימי.

כדי להיות נוכח בצורה ספונטנית –
להגיב בצורה חדשה למציאות ישנה.

לא די לעשות מדיטציה, ולא די לדעת פסיכולוגיה. הזיווג ביניהם זה זיווג קדוש. ויש לנו יכולת כיום לפתח את הדמוקרטיזציה של ההארה. כלומר, להפגיש בין שני הקווים.

 

Meet Dr. Marc Gafni, Visionary Philosopher,
Author, and Social Innovator

as featured in