Join Our Weekly Church of Evolutionary Love Sign Up

Notes from two lectures on The Way of Tears as an Enlightenment Path סודות החסידות

Marc Gafni » Enlightenment » Teachings in Hebrew » Notes from two lectures on The Way of Tears as an Enlightenment Path סודות החסידות
הבכי

12.9.05

עולמו הרגשי של אדם, הרגש כשלעצמו וההתרגשות, הם מקור פנימי של התגלות אלוהית, ואם רק נכיר נתיבים רגשיים אלו – צחוק, בכי, כעס, – הם עצמם מדריכים רוחניים. כדי להקשיב לזה צריך להיות מחובר לעולמי הרגשי הפנימי, זו הייתה דרכם הרוחנית של הנביאים עצמם ויש טיעון בקבלה שהמקובלים ירשו מסורת זו מהנביאים, ניתוב החיים דרך קשר עמוק לעולם הרגשי והקבלה עסוקה בלעמוד על הקול הפנימי של הרגש. הביטוי המרכזי לרגש הוא דמעות, המהוות ארכיטיפ ומוקד בסיפור זה, יש סוגים שונים של דמעות וכל חיינו הם היסטוריה של הבכי.

רבי נחמן כתב שכל החיים הם כדי להגיע לתיקון הבכי. בכי ומכה זו אותה מילה, בכי מאפשר להתיר מבוכה, הוא מעניק עומק והבנה מסוימת, יש לבכי יש שפה וקול וצריך לדעת להקשיב ולפענח קולות וגוונים שונים בזה.

מאיפה בא הבכי? מה מוליד אותו? אקסטזה ושמחה כמו גם כאב וחוסר אונים. (מחשבה שלי: נגיעה בעומק לוחצת על הכפתור הזה, כמו הטל בספר הזוהר, זה חסד שיוצא גם בכאב וגם בשמחה), יש בבכי שחרור כשאי אפשר להכיל שמחה או כאב. יש מחקרים מדעיים שהוכיחו שהרכב הדמעה שונה באופן כימי על פי הסיבה שהולידה את הבכי. “מבשרי אחזה אלוה” החוויה הרוחנית הפסיכולוגית מתבטאת בעולם הגוף, פרק יט באיוב, דרך קשר עמוק לחווייתי הפנימית אני רואה אלוהים. הרב נחמן כותב שהבכי שוטף את הנשמה כדי שנוכל לראות את אלוהים בבהירות. יש כאן שפה ונלמד מקורות על איך זה עובד. אנו נולדים בבכי ואחר כך זה הופך לסמליות לרגישות, היכולת לבכות (עוד מחשבה שלי: זה חיות, ארוס, שוב קשור לנוכחות ועומק). גם גברים בוכים ויש שוני בין בכי גברי לנשי ועוד נדון בכך.

מה זה תיקון הבכי? הרב נחמן משתמש בביטוי הזה כלאחר יד, להגיע להארה זה ללמוד לבכות. (מהחוויה שלי זה קשור ליכולת לראות יופי בכל דבר כפי שהוא וההתרגשות מזה פשוט מרחיבה ומורידה דמעות, כמו שקורה לי לפעמים לאחרונה).

בספר שמות במדרש של חטא המרגלים, עם ישראל בוכה ממה שסיפרו המרגלים על הארץ ואלוהים אומר שהם בכו בכי חינם והוא יראה להם מה זה בכייה לדורות, בכי אמיתי. כמו אב נוקם כזה…

“אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה לדורות” מה זה? לדעת גפני הם לא ידעו איך לבכות, חסרה להם אמנות הבכי וכל ההיסטוריה היא ללמוד את תורת הבכי, וכשלומדים את זה מגיעים להארה, יש קטעים בזוהר שאומרים שאילולא בכי זה היה כבר מגיע משיח, הקבלה תופסת את ההיסטוריה כדרך ללמוד את אמנות הבכי.

לבודהא היו 3 קבוצות תלמידים. כשהבודהא מת קבוצה אחת בכתה כי לא הבינו את המוות שלו והצטערו. המתקדמים הבינו מה זה מוות לעומק ולא בכו. אבל הקבוצה השלישית המוארת שהבינה גם מעבר לכך, הם בכו. בכו ממקום אחר. וזה הסיפור של תיקון הבכי, ההבדל בין בכי של שלב הכנעה לבכי של שלב המתקה.

שאלה של גפני: האם תינוק בוכה בכי של אקסטזה, התרגשות או כי פיטרו את אבא מהעבודה? זה שונה מבכיו של המאסטר המשתתף בצער השכינה (אני: הבכי הזה הוא נעדר מודעות)

יש 3 סוגי בכי שנחקור אותם לעומק:

1. דמעות פרה-פרסונליות, טרום אישי: עוד לא פיתח אישיות, נעוץ בתוך טבעו ומגיב לכאב, ניכור, בכי לתשומת לב וכו’.

2. דמעות פרסונליות: לכל חוויה שלי יש סוגי בכי, דברים שאני עוברת בחיי, לכל בכי יש סגנון והוא מעניק פרספקטיבה מסוימת

3. דמעה טרנס פרסונלית, על-אישית: בכי לא רק כתגובה למאורע בחיי אלא להיות מסוגל להתחבר לבכי הפנימי. לא לחזור לארוע בחיי ולשאוב ממנו עצב, אלא באופן אמיתי ועמוק לגשת לכוחן של הדמעות, לא דרך משהו שנגע בי ולחץ לי על כפתור על חוויה שאני מכירה.

אמרנו את הכול בעצם את כל מה שנלמד השנה ובעצם לא אמרנו כלום ובעוד כמה חודשים נתבונן על זה אחרת לגמרי.

כל אחד מאיתנו ינהל יומן בכי זה מסורת של מקובלים להחזיק יומן כזה. בתור התחלה ננסה לכתוב את 3 הפעמים בחיינו שבאמת בכינו. מה גרם לזה ולנסות לחזור לתאר את ההרגשה. (בקובץ נפרד)

מקור מצורף: פרק א’ בספר “הכשרת האברכים”/קולומבוס קלמן שפירו מפיאסצנה (אותו רבי שכתב את “אש קודש” בגיטו ורשה), ספר שמכשיר אדם להגיע לנבואה. יש יכולת לכל אדם ובאדם כאשר הוא אדם, להיות נביא – סולובייצ’יק, על פי הרמב”ם. בעצם העובדה שכל אחד מסוגל הוא מצווה לכך, זוהי לא נחלת האליטה, כולנו מחויבים למימוש הפוטנציאל הזה אם הוא קיים, וגפני חושב שהחזרת הנבואה לעם היא חלק מהיהדות החדשה. גפני מפרש נבואה כהארה, זה פרקטיס רוחני. זו מצווה זה לא אופציה, זו לא נחלתם של כמה פריקים שמקדישים לכך את חייהם על בסיס חוויה אנקדוטלית (סטייט. הרעיון הוא להפך את זה לסטייג’ –פרשנות שלי).

כשאדם נולד הוא מבין בתוכו שיש ספיריט אבל קורה משהו שמנכר אותנו מהרוח, אבל אחרי הנפילה ממנה יש דרך לחזור אליה. החזרה דורשת עבודה רוחנית וכשחוזרים חוזרים בצורה עליונה יותר מהמקום ממנו התחלנו כשנפלנו. נכנסים פנימה מזדווגים עם עומק הדבר מתעלים מעל צער וכאב וזה יוצר בתוכך רצון עז לחמלה ונתינה. זו הפאראניאל פילוסופי, החכמה המאחדת את כל המערכות (זה נמצא אצל וילבר כ7 שלבים שיש בכל המערכות הרוחניות). ביהדות יש דמוקרטיזציה של ההארה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כל אחד יכול. ולא רק שהוא מסוגל, זוהי מצוותו העיקרית של האדם, המוסריות וכד’, זה פועל יוצא של זה. בספר “איש ההלכה” של סולובייצ’יק בחלק השני של הספר הוא מוכיח עניין זה ברמב”ם שלהיות נביא זה הציווי המרכזי של אדם.

שכחנו את עוצמתנו למה אנו מסוגלים להגיע, אנשי בית חדש רוצים להיות נביאים! גפני מניח טלית כדי להיות נביא, מואר, אם לא בשביל זה הגענו לשיעור זה סתם עוד סרט, שנלך הביתה.

הכשרת אברכים-פרק א’

הספר פותח בקביעה שדרכו של הצדיק המקובל והחסיד, הבעש”ט ותלמידיו – זוהי דרכו של הנביא. הא מביא טקסט מהזוהר פרשת תרומה (דף קנ”ד ע”א): רבי יעקב תוהה איך קרה שקיבל זכות התעוררות הרוח הנבואית ולהיות תלמידו של רשב”י שעולמות עליונים ותחתונים מזדעזעים ממנו? ועוד ציטוט מספר חסידי “מאור השמש” בפרשת ויגש כתוב שדרכ נביאי ה’ היא. גפני אומר שאנחנו המשך של החסידות וההסמכה שלו היא הסמכת הבעש”ט, זה מה שאנחנו עושים פה.

הקטע ממשיך ואומר שמות כמו האר”י הקדוש ומורים גדולים מאיתנו שאנו משתוקקים להיות כמותם, אבל חובה עלינו בעצם להיות כמותם. הוא עושה אבחנה בין בחינת העבד בן השפחה, הוא מדבר על קהילת האורתודוכסיה של דורו, שסוגרים מוח ומטמטמים את הלב, ללבין בחינת בן, בן המלך. צריך געגוע ותשוקה להיות במקום הזה. איך אדם יודע שהקב”ה דר בתוכו ממש? כאשר מרגישים את התשוקה להתקרב לאל, הגעגוע עצמו מראה לי שאני שם, ששורה בי השכינה.

מה הדרך להיות מואר, מהי ראשית ההתגלות לפי הטקסט? “היתה נפשם הישראלית” – הפנימיות שלי עצמה היא במת ההתגלות, החלק האלוהי שחי בי מתגלה אלי וזה גילוי האל, נפשי המתגלה היא עצמה האל, ונפשי הגלויה מוכשרת להיעשות מרכבה להתגלות הגדולה. יש קודם התגלות של הנפש לנפש ואז נפש זו שהתגלתה מוכשרת למרכבה להתגלות נשגבת יותר. זה נועז מאד. בהקדמת “שערי קדושה” של חיים ויטל נאמר כי נפש האדם כאשר היא מזדככת מאד תתגלה לאדם ותדריכהו בכל דרכיו. (אני: זה מה שאנחנו עושים בקורס של רונית). הזדככות= ניקיון, שקיפות. זה לא בהכרח לשבור את האגו (הערה בכיתה) לא להעביר את הטקסט לקטגוריה אחרת ידועה, לנסות להבין את רעיון ההזדככות, לא בטוח מה המנגנון, אולי זה דווקא העצמת אגו, לא להיכנס לזה כרגע.

האברך שמקפיד ונזהר בכל דקדוקי המצוות מביע תשוקה להיות חסיד, עבודת הקודש לא נעשית רק במוחו וגופו וכו’, זה יקרה גם בנפשו, היא תתגלה, כל מה שבו יעבוד את ה’, חסיד זה מצב תודעתי פנימי ולא אחד לבוש שחור בבני ברק. חסיד הוא בעל נפש.

מה צריך לעשות כדי לעשות את זה? כולם רוצים את ה’ אבל אהבתם של רבים היא רק בדעתם, הם יודעים שהם צריכים לאהוב את ה’ אבל הם לא חשים את ההתרגשות של אהבה ויראה לה’, רוצה להשתוקק יודע שצריך אבל לא חש זאת, את התשוקה. הנפש טמונה תחת תל גדול של אשפה מבלי להושיט אף אצבע מאצבעותיו החוצה – כך הוא מדבר על הדתיים של דורו. הם מתרגשים רק כשמשהו קורה בחייהם, משהו חיצוני שמגרה אותם, אין להם התרגשות מבפנים של תחושת האל מבפנים. אין להם גישה לעולמם הרגשי הפנימי כדרך רוחנית. (אני: גפני מדבר על מה שרונית קוראת לו אלוהי הלב שלנו, למצוא את האל בתוכינו שמדריך אותנו)

אמרו חז”ל: “הצדיקים ליבם ברשותם, ולהפך, הם ברשות ליבם”. רשע הוא אדם שמקיים מצוות אך הוא ברשות ליבו במובן של גחמות שהוא הולך אחריהן. צדיקים לוחמים עם יצרם מבלי ליפול ברשותו אך גם הם לא יהיו בבחינת ליבם ברשותם, אבל גם הם לא יגיעו להארה. לכן אנו מתחננים לה’ שיזכנו לראות את האופנים לעורר את רצון הנפש, לתת לאדם אמצעי איך יוכל ברצונו לזעזע את נפשו על פי בחירה, בעקבות החסידות ילך ויגיע לגן עדן על פני הארץ (זה סוג של מאסטרי?).

גפני: המדע הכללי והמדע הרוחני מתגלים בבת אחת. עד לפני חמישים שנה חשבנו שמה ששולט באדם זו המחשבה והרגשות הן רק פירוש לקביעת המחשבה. בארבעים השנים האחרונות בעקבות שורת מחקרים (כדוגמת גארדנר בהווארד, דה-מאסיו ועוד) התגלה שבמוח יש מסלולים ישירים מהמוח האמצעי, הנמוך מהניאו קורטקס (מחשבה), המוח הלימפטי (עולם רגשי), באופן ישיר שעוקף את הניאו קורטקס. זה יצר את תחום האינטליגנציה הרגשית. במקרא מדברים על “חכם-לב” חכמה שבאה בעקבות מפגש בלתי אמצעי עם העולם הפנימי. המחשבה תרמה לנו המון אבל היא מסוגלת גם לטמטם את הלב ולעמוד בין האדם להתגלות בנפשו. בחינת ישראל היא ישר-אל, הגעה לאלוהות בצורה ישירה ולא דרך אמצעים. כשהיא הופכת להיות מטרה בעצמה והיא משהו שמתווך ביני לבין האל, אנחנו כבר לא ישראל. (כמו אנדרו כהן) הוא אומר שאנחנו כבר מוארים ברגע זה אנחנו פשוט לא מודעים לזה. זה מתגלה לנו ברגשות ואנחנו למדנו לפחד מהם, אך ההצעה כאן היא שהרגש עצמו על כל מורכבותו, הוא הביטוי לשפה של האלוהות.

בקורס הזה נעסוק בצחוק ובכי ונלמד 10 נתיבי בכי ו4 נתיבי צחוק שכל אחד מהם דיבור אלוהי של “נפשי הישראלית”.

19.9.05

הניגון מזמין לעשות עבודה, הוא לא כמו צ’אנט מנטרה כזה שישר נכנסים אליו.

בקבלה זה נקרא זמרה, זמר. בספר “שערי אורה” של רבי יוסף ג’קטיליה, מקובל ספרדי מימי הביניים, זמר מגיע מזומר, זה כלי מקצץ, זה כמו מגל שאנחנו מפלסים דרך עימו, מקצצים ומטהרים קליפות ומלאכים וכד’, הניגון הוא דרך ללכת הוא שונה ממנטרה. הזמר הוא זומר. בתפילה בבוקר יש קודם פסוקי דזימרה, לפני הגוף שני דו שיח עם האלוהות צריך קצת להסיר מכשולים שבפנים, כל השדים שבפנים ועושים זאת דרך הזמרה. בעל התפילה הוא מעין אביר שמתמודד כדי לפנות לעצמו מרחב. בכל תנועה של הניגון יש קליפה של קליפות, לזמור את העצים ואז יש מקום ויש התעלות, זה תהליך רוחני שמעביר מיגון לשמחה. זה עוזר כשנמצאים בדיכאון עמוק, הניגון נכנס לקליפות, לחושך, כדי לצאת לאור (זה מלקט ניצוצות וגואל אותם כמו שלמדנו ב”אזמרה בעודי” של רבי נחמן בשנה שעברה). מוסיקה ופורנו הם שתי התעשיות הכלכליות הגדולות בעולם, ומוסיקה כפי שמשתמשים בה היום זה להקשיב למישהו שעשה את העבודה בשבילי ולי זה עושה קתרזיס. זה כמו לבכות בסרט, אפשר לפרק קתרזיס ולהיטהר. החכמה העברית דוחה זאת, אף אחד לא עושה את העבודה בשבילי, אני צריכה לעשות את הניגון. ניגון זה לא בידור. גם בספר הכשרת האברכים יש פרק שלם על עבודת הניגון. זה דבר שאנחנו גם מנסים להשיב בבית חדש. בדיאלוגים של אפלטון דוחים את “הסוס השחור” ומקבלים רק את הסוס הלבן – העולם השכלי שלנו בלבד. אם תהיה רציונאלי-תגיע, על כך מתבסס העולם המערבי. את התשוקה כדרך להארה אפלטון דחה. אריסטו חלק עליו ואמר שלדעת משהו זה לא מספיק, מה יגרום לך לעשות את הדבר שאתה יודע שהוא נכון? אנשים רציונאליים מתנהגים בצורה לא רציונאלית (אני: היום יש פריחה אדירה של מחקרים במנע”ס ופסיכולוגיה של אי רציונאליות אנושית, פרופ’ דניאל כהנמן קיבל על זה פרס נובל).

בכי וראש השנה:

ראש השנה, בחינת ראש השינוי, שינון-לחזור על דבר פעם אחרי פעם. זה מילים הפוכות באותו שורש, אני גם משנן, חוזר על עצמי וגם משנה..

ראש השנה הוא בעצם יום הדין, מאחלים שנה טובה כדי שתזכה בדין (אח”כ באות סליחות וכו’), לוקחים אחריות ועומדים בפני ה’, הבחירות שלנו משנות משהו וצריך לתת דין וחשבון. ברמות תודעה זה יום של הכנעה והבדלה, להיכנע ולעמוד מול המלך בהבדלה ממנו והוא שופט אותי. בתפילות ראש השנה יש הרבה אזכורים למלך ממקום כזה. זו רמה בסיסית של ראש השנה. אבל רמות התודעה מתפתחות ואנחנו מאחלים לעצמנו שנה טובה ומתוקה, רמת המתקה. הרבי מקוצק חייב להגיד שנה מתוקה. ברמה הזו קורה משהו אחר.

גפני רוצה לפתח איתנו תזה מרכזית שלא ממש פרשו אותה בזוהר ולא שמו לב אליה בנושא הזה.

דף מצורף: קריאת התורה לראש השנה א’ עמ’ 289

1. כל תפילת ראש השנה היא דין ואחריות ורמת ההמתקה חבויה בה לכל האורך. אנחנו קוראים במעמד הזה את בראשית כ”א פס’ א-לד. שרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר למדבר. המים נגמרים, הגר משליכה את ישמעאל תחת שיח, ואז היא הולכת ויושבת מנגד כדי לא לראות אותו מת, ותשא את קולה ותבך. הגר בוכה כתגובה למשבר, אבל כתוב “וישמע אלוהים את קול הנער” – הלו?? אז מי בעצם בכה ולמי ה’ מגיב? לא כתוב שגם ישמעאל בכה אבל כתוב שאותו שמעו. (אני: האם ייתכן שקוראים להגר נער כמו לרבקה ולדינה כשהיא עוד לא הגיעה לבגרות נשית? הערה נוספת: גם הבכי חינם היה אחרי שנגמרו לעם המים, האם יש קשר בין המים לבכי?)

2. ההפטרה של אותו יום היא סיפור משמואל פרק א’: לאלקנה יש 2 נשים, לפנינה יש ילדים ולחנה אין, האיש עלה לשילה לזבוח ושם שני בני עלי כוהנים לה’. בזמן הבאת הקורבן, אשתו האהובה חנה הערירית, בוכה ולא אוכלת. אלקנה שואל אותה למה היא בוכה. זו שוב אם שמתמודדת עם סוגיית בן/העדר בן באמצעות בכי. יש ממש תיאור של חנה שכולה בכי היא מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ועלי חושב שהיא שיכורה. מייצג הממסד הרוחני לא קולט את הבכי וחושב שהיא שיכורה וכמה שורות אח”כ עלי יודח. יש כאן מסר פשוט שהוא לא ראוי להנהגה אם הוא לא רואה לעומקו של בכי כזה ולא קולט אותו.

3. בדף 305 יש עוד הפטרה, קריאה מהנביאים, ליום בשני של ראש השנה, הפעם מירמיהו לא, פס’ א-כ. בעמ’ 307 יש תיאור של ההארה, הגאולה, הנירוונה והיא מתוארת בין השאר כ”בבכי יבואו ובתחנונים אוליכם על נחלי מים בדרך ישר…”. גאולה זה כשאנשים יגיעו בבכי. העם הוא זה שבוכה, ציבור שמבין לעומק את עניין הבכי זה גאולה.

4. בהמשך “כה אמר ה’, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך… ושבו בנים לגבולם”. הפעם רחל בוכה על בניה והאל מגיב ומחזיר את הנירוונה. יש פה תזה מובלעת של המתקה בכל הקטעים האלה.

5. הסמל המרכזי של ראש השנה הוא השופר, ראש השנה “יום תרועה יהיה לכם” (ויקרא). אונקלוס מתרגם: יום יבבה יהיה לכם. יום של בכי! יום הדין. קול תרועת השופר הוא קול של בכי, איך התרגום מגיע לרעיון הזה? המילה יבבה מופיעה במקום אחד במקרא: “ותייבב אם סיסרא” שופטים פרק ה’. ססרא הוא מלך, אמא שלו רואה שהוא לא חוזר הביתה מהקרב והיא בוכה. למה מבססים את השופר על בכייה של אם סיסרא, שהיא דמות המלך הרשע האויב של ספר שופטים, זה כמו לבסס את הטקס על אמא של היטלר. אז מה הסיפור? צורת התקיעה בשופר היא בשברי תרועה, כמו קולות יבבה ואז תקיעות. יש 3 סטים שסדר השברים והתרועות שונות. בגמרא כמסכת ראש השנה דף לג לא כתוב שאנחנו לא בטוחים איך אם ססרא בדיוק בכתה וכדי להתחקות בדיוק אחרי סוג הבכי שלה כך בנויה כל התקיעה. שופר היא המצווה היחידה בעולם התלמודי שנקראת “מבפנים” במסכת ראש השנה דף כו עמ’ א. המשמעות של בפנים היא מתוך קודש הקודשים ממש במקדש, שנכנסים אליו רק ביום כיפור. שופר היא מצווה שהיא כקודש הקודשים כי זה בא מבפנים, הגמרא שם אומרת שאין קטגור נעשה סנגור: סמל שלילי לא יכול להיות חיובי. לכן לוקחים שופר של קרן אייל ולא פרה כי פרה מזכירה את עגל הזהב. אבל בגדי הכהן הם מזהב אז למה זה כן בסדר, שואלת הגמרא? ותשובתה: כאן בפנים וכאן בחוץ. בגדי הזהב של הכהן זה רק כשעושה עבודה בחוץ, לא בקודש הקודשים אלא בשאר חלקי המקדש, אבל בקודש הקודשים ביום כיפור רק בגדי לבן. אז למה יש בעיה עם השופר, כי גם הוא נעשה במקומות אחרים לקודש הקודשים, בחוץ? אבל שופר הוא “כמבפנים” (אני: קודש הקודשים של הגוף). וזהו כלי של בכי שמתבסס על בכי של אם ססרא בניסיון לחקות את בכייה המדויק.

6. סיפור עקדת יצחק בדף 300 גם כן נקרא במחזור ראש השנה. דיברנו המון על הסיפור הזה, ועכשיו בהקשר שלנו חסר לנו דבר מאד ברור: אין כאן בכי. כל הדרמה הזו ואין בכי? סארטר מדבר על נוכחות בהעדר, והבכי זועק בהעדרו. המדרש זועק שלא ייתכן שיש מדרש כזה בלי בכי ולכן הוא טוען שהמלאכים בוכים, דמעות של מלאכים-מקור השיר מהמדרש הזה. העדר הדמעות מפריע לדורשים והם יוצרים בכי קוסמי.

7. ראש השנה יום א’ הוא בחינת לאה וב’ בחינת רחל. יש להן שני סוגי בכי שונים, יש את בכי רחל על בניה אך גם “עיני לאה רכות” מבכי אומרים, והבכי שלה ממקום אחר. לאה היא הדין הקשה. בכמה מקומות בזוהר נאמר שבחינת “המלך” זו השכינה שבוכה, כי היא בגלות, פונה אלינו ואומרת: תנחמו אותי, תגאלו אותי. גם ה’ בוכה.

עד עכשיו לא פרשנו כלום ולא נפרש דבר בשיעור הזה, רק נשים לב לדפוס שחכמינו לא שמו לב אליו במשך 2000 שנה. ויש כאן סוד של הבכי כי יש כאן סוגים שונים של בכי. באינטליגנציה רגשית אחד המדדים הוא להבחין בין סוגי רגש שכעת מתעוררים ואנחנו צריכים להבחין בין סוגי בכי צריך לתת קול לדמעות ולהבין מה אופיים. יש לנו סדרה של 9 בכיינים כשחקנים מרכזיים של מחזור ראש השנה שכל אחד מציע נתיב בכי אחר: הגר, ישמעאל הנער, חנה, העם כציבור, רחל, אם ססרא, המלאכים, לאה, ה’. בקבלה בניגוד לקתרזיס של אריסטו יש הזמנה לחוות את הדרמה מבפנים פסיכודרמה, להיות בחינת חנה, רחל וכו’, אנחנו חווים את החוויה שהם חוו בדיוק, מזדווגים עם הדמות והופכים להיות היא, היא לא פורקת את זה דרך הזדהות עבורנו כמו סרט. כל הסיפורים הללו נבחרו כסצנות למחזה של מחזור ראש השנה ופתאום שמים לב שהכול סביב עניין הבכי כולל התפאורה והאביזרים (השופר). כולם שבויים בקונספציה הגברית של יום הדין ולא שמו לב שבכל הסיפורים יש נשים שבוכות עבור הדור הבא!

גם את עליזה בארץ הפלאות מצילות הדמעות שלה. איש הפח רוצה לב כדי שיוכל לבכות וזה מי שאנחנו, איש הפח מסמל את האיש המוצלח והמתפקד בחיים אבל לא יודע לבכות ולגעת ברגש בחיים. זה כמו בסטאר טרק שתמיד יש דמות שלא מרגישה כמו קפטן ספוק או דאטה. היוצר של סטאר טרק רצה להראות על בסיס מחקרים של גארדנר ודה מאסיו איך העניין הרגשי והאנושי חשוב למרות שהדמויות הרציונאליות חכמות יותר הן לא המנהיגות.

דה מאסיו מאונ’ איווה עשה מחקר על תקרית מהמאה ה-19 על עובד רכבות בשם פיניאס קייג’ שמסמר נכנס למוחו ויוצא, הוא לא מת והולך בכוחות עצמו לרופא ושורד, זכרונו נשאר איתו והכל הדבר היחיד השתנה בו זה משהו רגשי וכל חבריו עזבו אותו. מקרה שני, בחור בשם אליוט היה ניתוח מוח והיה שם פשלה והצליחו לתקן את הרוב חוצמזה שנשאר חיץ בין המוח הלימפטי ההיפופיזה מגדלה מקור הרגשות והדמעות, והניאו קורטקס, מוח המחשבה. משני המקרים הייחודיים האלה עלו שהאנשים תפקדו נהדר וכל יכולותיהם השכליות נותרו אבל נכשלו רגשית בחיים כי הקשר בין שני מרכזי המוח נותק ולא היה דו שיח מתמיד ביניהם.

26.9.05

איך אנחנו יודעים שמה שקורה בראש השנה במחזור זה מחזה? כי ככה זה בריטואלים של החכמה העברית, אנחנו יודעים את זה מסדר פסח שאדם חייב לספר ביציאת מצרים ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אז זה דגם לכל ריטואל בחכמה העברית, המטרה של סיפור היא ליצור הזדהות.

בבא מציע דף נט עמ’ א, טקסט שנכתב מיד אחרי חורבן המקדש, המייצג בתודעה המיסטית של הקבלה תמיד נון-דואליות, מצב תודעה של הארה, שם נרדף להארה זה בית מקדש. “כל השערים ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו” אומר הטקסט. כלומר שנותרנו בעולם של הבדלה, תודעת המקדש נלקחה מאיתנו, מתחילה המערכת הרבנית מצוותית הלכתית וכל השערים מעלה ננעלו, כבר אי אפשר להיות בפנים, תמה תקופת השאמאנית של זיווג עם השכינה, כרובים וזה. אבל יש עוד דרך אחת פתוחה, דמעות, יש להן כוח להפוך את הנפש, להעיר את אדם ולעקוף את כל השערים.

דמעות הן טכניקה מיסטית מרכזית אצל חיים ויטל.

נתחיל להעמיק בדמויות ממחזור ראש השנה.

השופר, כזכור, יום תרועה=יום יבבה, כמו שכתוב לגבי אם סיסרא, אומרת הגמרא. ועל מנת לדייק בסוג הבכי שלה יש כמה סוגי תרועות ושברים. זו ממש שאלה תלמודית. אז בגלל זה עושים תקיעה תרועה שברים, שברים תרועה תקיעה מיד אח”כ וכו’. בתוספות נאמר שאם סופרים את כל זה יש מאה קולות שתוקעים ואומרים שם שבעצם אם סיסרא בכתה 100 פעמים, עד כדי כך מנסים לדייק כמוה. למה?? זו אמא של מלך רשע ואויב שיש עליו מדרשים איומים, מעין היטלר של ימי המקרא. הוא באמת נרצח שם באיזה טבח ובמקום לשמוח אנחנו מבססים את תקיעת השופר על הבכי של אימו עליו?? זוהי המצווה היחידה שההלכה מגדירה, כאמור, כ”מבפנים” עוצמה פנימית לגעת בקודש הקודשים וזה מתבסס על חיקוי מכוון של אם מלך אויב??

השאלה היא מה סוג הבכי שלה, מה כל כך חשוב בו שהמאסטרים של החכמה העברית רצו כל כך לתפסו ולשחזרו מדי שנה בכל בית כנסת בעולם?

למדנו לפני שנתיים תפיסה של הרב קוק, אורות הקודש חלק ג’ דף קמ, שהחטא הקדמון בגן עדן היה “השתחוואה לאל ניכר”, ניכר לשון ניכור “אדם שהתנכר מעצמיותו”, לא ידע להשיב תשובה ברורה על השאלה “איכה” ואיבד את עצמו, לא ידע את עצמו. החטא לא היה קשור לתפוח, אדם וחווה פשוט לא ידעו להתחבר לאני העצמי העוצמתי שלהם ולכן פנו לדעה חיצונית של נחש. רב קוק משווה את המחנכים הדתיים של דורו שמפטמים את השכל ולא עוזרים לאדם לחזור בתשובה=לשוב את עצמו, לנחש. כי בשיבה אל עצמו אדם שב אל האלוהים. על זה נאמר “כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם” אומרים במסכת מגילה דף יד, אבל גפני אומר שזה שקר כי הוא מצטט הרבה אנשים והוא עוד לא גאל אף אחד, אז מה הכוונה במשפט זה באמת? אפשר להגיד שעצם היכולת להבחין מה שלי ומה לא שלי בנפשי, זו יכולת לברור ולזכך קולות זרים בתוכי שמתחזים לעצמי. (זו פרקטיקה שאנחנו עושים בקורס של רונית לזיהוי אנרגיות שאינן שלנו במרחב שלנו, חשוב גם לדבר על זה כי כשמעלים את זה לרמת דיבור האנרגיה הזו זזה, היא שואבת את כוחה מחוסר המודעות, מהיכולת שלה להתחזות לעצמי האותנטי). גפני לוקח את זה לכיוון של גיבוש דעות לפי עיתונים ודברים ששמענו, לא דברים שחקרנו וגיבשנו והכרנו את עמדת הצד השני. חשוב לתפוס מרחק ממשהו ולדעת האם באמת יש לי דעה עצמאית באמת שאני גיבשתי, להדיח את כל ההשפעות. זוהי “בקשת האני העצמי” של הרב קוק. אז עבודה זרה זה לפעול דרך צד בי שזר לעצמי (דרך קול זר במרחב שלי שנדמה לי שהוא חלק ממני). עבודת אלוהים היא לעבוד דרך עצמי ממש. למשל, אנשים מאד מזדהים עם המקצוע שלהם ומשתמשים בו כדי ליצור זהות כשהם לא מחוברים לאני העצמי שלהם. יש נשים שהזהות שלהן ניזונה מ”בתו של/אשתו של”.

גם אם סיסרא שלנו, אנחנו לא יודעים איך קוראים לה, היא אימו-של… (וכשהוא נפטר, אני מנחשת קדימה, היא נאלצת לייצר לעצמה זהות! פה קבור סוג הבכי הזה …)

גם אבא ואמא משתמשים בילדיהם כסוג של זהות, יש זוגות שהזהות שלהם כהורים מתנגשת בזהות שלהם כזוג, וזוגות שהזהות שלהם כזוג מתנגשת בזהות העצמית…יש הרבה מאד דרכים שאפשר להפעיל כדי להתחמק מהמפגש האמיתי והחי עם האני העצמי שלי.

אז טקס השופר משחזר רגע מסוים בחיה של אם ססרא, וצריך להבין מה חשוב ברגע הזה.

“ונשקפה בעד החלון” היא פתאום רואה את ההשתקפות של עצמה ומביהנ שהילד שלה, שכל זהותה הוגדרה דרכו, לא חוזר הביתה. אין סיסרא=אין לה מושג מי היא ולכן היא בוכה כמו תינוק שקולט שאין לו דובי. יש לנו המון מערכות שהם “אובייקט מעברי” (ויניקוט) תחליף לקשר הבלתי אמצעי עם העצמי והאל. הבכי הזה הוא בכי שמפשיט ומקלף את כל הקליפות והמסכות ונשארת בסוף הדמעה (כך כתב הרבי נחמן על בכי). לאם סיסרא לא היה שם, שם הוא מילה נרדפת בחכמה העברית לטביעת נשמה ואם אין לה זהות אין לה שם במקרא! חלק מהכאב של לאבד ילד זה אהבת ילד, אבל חלק מהכאב הוא גם אבדן זהות שלך…

שופר הוא כלי שאמאני של בכי ופעם לכל אחד היה שופר, המטרה היא שכל אחד יסיר את המסכות האלה.

רבי יצחק מברדיצ’ב היה הולך בשוק ובא מישהו נתקל בו ומפיל אותו. הוא שאל אתה אדם לאן הוא רץ והאדם אמר שהוא רץ להתפרנס. למה אתה צריך להתפרנס? שאל הרבי. האיש חושב על זה לעומק וענה: עבור הילדים. עוברות 25 שנה והרבי שוב בשוק ושוב מישהו נתקל בו ושוב הוא שואל אותו לאן הוא רץ וההוא גם עונה להתפרנס, והאיש מהרהר ואומר: עבור הילדים. הרבי מתבונן בו ומבין שזה הילד של אותו איש מהפעם הראשונה. והוא מביט לשמיים ואומר: מתי אפגוש כבר את הילד הזה שעבורו כל הדורות עובדים?

אנחנו רוצים להגיע למקום שבו יש לנו שקט, מקום ומרחב של קיום, לא להיות שם, במקום אחר, אלא להיות השם שלי, טביעת נשמה, ליצור לעצמנו מרחב כאן ועכשיו. אם יש לי שם אני כאן נוכח, אני לא איי שם רצה למקום שבו אולי אוכל להיות. גפני מבקש מאיתנו לתאר לעצמנו את החוויה שאין לאן להגיע, אנחנו כבר נמצאים. איך מגיעים לזה? יש שני שבילים חשובים:

(בבית המדרש מנחשים: למצוא את עצמי בתוך גופי, דרך הנשימה, התמקדות בכך. שימוש בגוף כנוכחות…גפני מאשר, אבל לוקח לכיוון אחר)

1. הדרך של טביעת הנשמה, יכולות להיות עליות וירידות אבל אני על הדרך שלי ורק שם אני יכולה לגעת באושר כי הוא תופעת לוואי של להיות בסיפור שלי, זה לא משהו שאפשר לרדוף אותו כשלעצמו, זה בורח ממך כשאתה לא בסיפור הנכון. הדרך הראשונה להיות שם היא פשוט להיות שם. זו דרך הקו, דרך הזכרי, להיזכר מי אני ואיך אני צריך לחיות.

2. “שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני”, זו האמונה מלשון “וישא האומן את היונק”, כל מקום שאני נופל, אני נופל בחיקו של האל. הפעולות כאן הן תפילה, מדיטציה, ניגון, מה שמאפשר לי להרגיש את החוויה הזו של חיבוק פנימי שזה טבע המציאות האמיתי שצריך לקלוף קליפות כדי להרגישו.

(הערה שלי: האיך לעשות זאת קשור גם למה שניחשו בכיתה וגם לתנועה אותנטית של שנטם, זה נעשה דרך המוכנות לחוות את כל מה שקורה, מגיעים למקום הפנימי הזה)

בראש השנה, יום ההולדת של העולם, עומדים מול המוות דווקא, ימי הולדת זה לא רק חגיגה אלא גם צעד נוסף לקראת הסוף. אצלנו יש דגש על עמידה מול המוות, “כתבנו בספר החיים”, יש דין מי לחיים ומי למוות.

יש 2 דרכים לעמוד מול המוות ושתיהן מוצעות בראש השנה כדרך להגיע למקום הזה שבו אני כבר שם. מוות זה קץ הזמן, “קץ הימין” אין יותר הזמנות והזדמנויות… הפחד מהמוות הוא אבי כל הפחדים והוא מסתתר מאחורי כל פחד קיים ואנחנו מנסים לחיות תוך התכחשות אליו (הערה: כל הרעיון של ספר החיים והמתים הטיבטי זה לעמוד מולו כמניע לחיים ואולי יש לנו כאן הקבלה יהודית…)

1. דרך טביעת הנשמה: הפחד מהמוות נובע מהתחושה ש”לא עשיתי את זה נכון”, “לא הספקתי לעשות את מה שאני מיועד לו באמת”, “פספסתי”. פחד המוות יותר משהוא פחד כיליון הוא פחד שלא חייתי את הסיפור שלי. הרבי מסלונים כותב על “כתבנו בספר החיים” מנטרת ראש השנה שלנו, שבעצם זו פניה של הקב”ה אלינו ואומר: כתבו את עצמכם היום, כתבו את הסיפור שלכם, תחיו אותו. העניין בחיים הוא לא לא לטעות אלא לטעות על הדרך שלך, להיות בכיוון הנכון, זה עומק תורת האר”י. על פי האר”י כל העולם חזור לקדמותו למצב לפני הבריאה בראש השנה ומתבלת מחדש החלטה האם לברוא את העולם. כל דבר שנמצא בסיפור שלו נברא מחדש אבל מי שלא בסיפור שלו מפר את החוזה שלו עם הקוסמוס ולא נברא מחדש… הכוונה אינה שהוא מת השנה, אלא שהוא מת מבפנים אולי, תקוע נפשית, לא מקבל אנרגיה חדשה בבריאה הנוכחית. אז הפחד הוא לא מהמוות אלא שלא חייתי.

2. למסלול השני נגיע בפעם הבאה.

אבל נסיים בסיפור על זושא שבכה לפני מותו ושאלו אותו למה, אז הוא אמר: חשבתי שאם אעלה השמיימה ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבינו או שמואל הנביא יש לי הרבה תירוצים, אבל אני יודע שלא זאת ישאלו אותי. ישאלו אותי למה לא הייתי זושא. ועל כך אין לי תשובה.

הבכי היא דרך לטהר, לקלוף קליפות, לתת לבכי קול, להיות מוכן לעמוד מול הראי ולהגיד שהחיים שלי זה בלוף ושיקרתי, אני לא חי את הסיפור שלי ובניתי מנגנונים ליצור לעצמי אשליה שאני בסיפור שלי. זה בכי שמתיר את המבוכה של מי אני ומה אני. בכי מלשון מבוכה. שנזכה לעשות טעיות אבל בכיוון הנכון, בסיפור שלנו. זו ההזמנה הייחודית של החכמה העברית, זה האדם שנברא בצלם אלוהים, יש לו איכות אלוהית ייחודית, יש לו משהו לעשות בחיים שאף אחד אחר לא מסוגל לעשות חוץ ממנו ולחיות את זה, זה נקרא “קידוש השם”.

10.10.05

אנחנו עושים פסיכודרמה קבלית אבל צריך לקחת גם נקודת מבט טקסטואלית. אנחנו ממשיכים היום עם השחקנית השנייה של מחזור ראש השנה – הגר.

בפרק כא של ספר בראשית הגר ברחה למדבר עם ישמעאל ונגמרו להם המים והיא בכתה. הערב אנחנו רק ננסה להבין את הדמות הזו, נציג תזה מרכזית ובעוד שבועיים נגיע לניתוח מלא של הטקסט הזה. אז היום רק מעלים שאלות ובפעם הבאה פותרים.

אברהם נמצא עם שרה עשר שנים ואין ילדים. יש מנהג קדום שאם היא לא מצליחה להביא צאצאים היא מביאה שפחה, ואומרת “בוא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה”. אבל אחרי שהגר נכנסת להיריון היא מרגישה יותר אישה משרה, ככה זה בעולם הקדום “ותקל גבירתה בעיניה”, ושרה לא נלהבת מהעניין ומגרשת את הגר במבדר. הגר פוגשת מלאך במדבר ויש דו שיח ביניהם ואז היא חוזרת לשרה. אנחנו נחזור לדו שיח הזה. שרה הולכת לדרכה והגר יולדת את ישמעאל נמצא בקשר של “מצחק” עם יצחק שלא ברור מה זה, עוד נחזור לאופי הקשר הזה. שרה שוב מבקשת לזרוק את הגר ואברהם לא נלהב מזה אבל הוא שומע קול אלוהי שאומר לעשות כל מה ששרה אומרת (הוא שומע הרבה קולות כאלה בספר בראשית ועושה דברים לא טובים, צריך לברר באמת מה הוא בדיוק שומע שם), ואז הוא באמת מגרש אותה. אנחנו קוראים את הטקסט בבראשית כא פס ט’.

אז מה בעצם אלוהים אמר שם? כולם מפרשים את זה כ”תקשיב לשרה” ושה’ הורה על הגירוש הזה אבל איך אפשר לפרש את הטקסט הזה אחרת?

“…ויאמר אלוהים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך. כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה”. לא “שמע בקולה =תעשה מה שהיא אומרת” אלא שמע בקול שלה מה היא באמת אומרת מהו קולה האמיתי, מה היא באמת רוצה ממך? לא את הפתרון של הגירוש אלא תהיה איתה, תן לה תשומת לב ואם היא תרגיש שיש לה מקום היא לא תצטרך לגרש את הגר… האמירה האמיתית מאחורי הבקשה זהו קולה. הוא לא יכול להכיל את זה הוא עושה את זה כגבר קלאסי שעושה מה שאשתו מבקשת כדי שיהיה שקט ולא שומע את הבקשה האמיתית שם. אברהם לא שומע בקולה. גפני מזכיר את המחקר של קרול גיליגן על כך שנשים וגברים מדברים בקול שונה וחשוב להבין מהי באמת התקשורת.

(הערה של נורית: שרה אמרה לפני כן “כל השומע יצחק לי” יש לה איזה סיפור עם שמיעה בכלל, לא שומעים את הקול שלה.)

והגר הולכת למדבר והולכת לאיבוד ונגמרים המים והיא שמה את הילד בצד כדי לא לראות במותו, “ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך. וישמע אלוהים את קול הנער”.

זו הפעם היחידה במקרא שהאל מתעלם מבכי נשי. הוא מגיב פה בעצם לקולו של הנער, לא לקול של הגר! זהו גם סיפור הבכי הראשון בתורה וזה מתחיל בהתעלמות. איך אנחנו יודעים שישמעאל גם כן בכה? בגלל שקול הולך עם בכי, תשא את קולה ותבך, כלומר שמיעה של קול הנער סביר שזה קול הבכי. הפעם השנייה שנער בוכה במקרא זה משה “והנה נער בוכה” ויש קשר עצמותי בין השניים שנתייחס אליו בעתיד.

גיטה “ותשב מנגד” זה אומר שהיא מחוץ לסיפור, אבל גפני שואל איך זה יכול להיות שהיא פוחדת על מות בנה והיא בעצם מחוץ לסיפור? אולי שתגן עליו מהשמש, גם אם הוא הולך למות היא כאילו נוטשת אותו, זה די מכוער שהיא נותנת לו למות רחוק ומפוחד. אין חיבוק, אין הגנה, זה ה”מנגד”. ה”תשב מנגד” מופיע פעמיים פסוק אחר פסוק וזה מחריף את המקום הזה.

הגישה שלנו לטקסט היא שזה מקביל לאוטוביוגרפית החיים שלי ולפי החיים שלנו נבין את הדמות ונדרוש את הסיפור. מפה בא מושג “ספר החיים”, לחיים שלנו אנחנו ניגשים כטקסט, זו הסיבה היחידה לגשת בכלל לניתוח טקסט כי גישה לטקסט היא גישה לחיים, לא לרוץ מיד לתפור את הבעיה (כמו אברהם…) צריך לשבת עם זה להכיל את זה, לשים לב לדברים, להקביל לחיים שלי, לחפש דפוסים (מקום של הבדלה)…אי אפשר לקפוץ להמתקה.

זו לא פעם ראשונה שהגר במדבר. אז צריך לחזור לפעם הראשונה ולראות מה זה מאיר על הפעם הזו.

אז בסיבוב הראשון שהגר היתה רק בהיריון ושרה ביקשה לסלקה, הכעס שלה באמת לא מובן, היא דחפה לו את הגר אז מה היא רוצה עכשיו? אבל האמירה האמיתית שלה זה שמשהו ביחס של אברהם אליה השתנה שנותן לגיטימציה להגר להתייחס אליה בקלילות. אז אברהם לא מתמודד ולא מבין מה שרה אומרת: יש לך בעיה עם הגר, קחי אותה ותעשי איתה כטוב בעיניך. ההגות הפמיניסטית פה עושה טעות שהיא רואה בהגר דמות פמיניסטית שעומדת מול המקרא, היא בהחלט חלק מהמקרא כאן. הרמב”ן לא חשש להגיד “חטאה אימנו שרה”, המקרא כבר עשה אותה גיבורה זה לא הגות פמיניסטית מאוחרת. אז שרה מענה את הגר והגר בורחת למדבר. המלאך שפוגש אותה ושומע שהיא בורחת מגבירתה אומר לה: שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה”. זה ממש טקסט קשה, מתעלמים מהאישה הזו, גם אלוהים, גם מלאכו, נותנים לה עצה פסיכולוגית מדהימה: את אישה מוכה? חזרי הביתה ותמשיכי לחטוף. מה הקטע? המדרש כבר מתקומם על כך. הגר לא עונה והמלאך ממשיך ומבטיח לה להרבות את זרעה (והיא עדיין לא מתרגשת) ואז הוא מספר לה על ישמעאל איך הוא יהיה ורק אז היא קוראת למלאך “אתה אל רואי” וכו’.

מה אנחנו יודעים על הגר? חוץ מזה שהיא חזקה (או מצד שני בורחת ולא מתמודדת לפי חלק מהפרשנים) יש לה גם צד שלילי הרי למה היא נבזית ומזלזלת בגבירתה ולא מכבדת אותה ומכילה את כאבה? מצד שני שרה מענה אותה. הפרשנים חייבים להיות דואליסטים קוויים גבריים והם נחצים לכאלו שמגדירים את הגר כגיבורה וכאלה שמצדיקים את שרה כגיבורה. היופי של המקרא זה המורכבות שלו שהדמויות הנשיות מרוכבות ואף אחת לא רק טובה או רק רעה.

אנחנו משווים עכשיו בין שני הטקסטים של המדבר:

בטקסט הראשון הוא כן שומע את קולה, היא לא הספיקה להשמיע אותו, המלאך מוצא אותה לבד. הסיפורים הם קצת הפוכים – באחד היא בורחת ומנסה להיות בסיפור שלה, בשני היא נשלחת בעדינות למסע אבל היא נכנסת לתודעת קורבן, הולכת לאיבוד, מוותרת על שינוי המציאות, מוותרת על עצמה ועל הילד, מוותרת על הסיפור שלה לפני שהוא נגמר. היא הופכת גם את ישמעאל לקורבן. פה זה בכי של ויתור. בפעם הראשונה הבריחה היא לגמרי בסיפור שלה כמו כל הבריחות של ספר בראשית שהופכות למסע לך לך. כשהיא מקבלת את ההזדמנות לדף חדש היא מוותרת ונכנסת לתודעת קורבן.

היא צודקת, באמת עינו אותה. המילה עינוי במקרא מופיעה רק אצל שרה ואצל פרעה שעינה את העם. זו לא מחמאה גדולה. יש פה עינוי והתעללות ואין מה להתיפייף, אבל יש פה התנגדות אלוהית לתודעת הקורבן. נכון שעינו אותה ואין לנו שום סובלנות לזה האל שומע את קול הבכי של המנוצל אז למה הוא לא מקשיב להגר? כי השאלה מה עושים עם מה שעשו לך. הגר משתמשת בניצול כדי להפוך את עצמה לקורבן ואז היא לא חייבת לפעול היא בויתור טוטאלי והיא גם הופכת את ישמעאל לקורבן. תפיסת המקרא שוללת בצורה חד משמעית ויתור, המקרא הוא בתפיסה של מצווה, יש משהו לעשות, אני יכול לשנות את המציאות. זו יציאת מצרים, ככה יצאנו מידו של פרעה, המענה השני של המקרא, יש קשר עמוק בין הסיפורים (וזה אולי הקשר בין ישמעאל למשה, שנעמד מול המציאות). הגר מוותרת אבל יש לנו משהו לבדוק: האם היא ויתרה כי אין לה ברירה כי נגמרו המים ואכן היא ראתה את הסוף? אבל בגלל שיש לנו סיפור קודם שלה במדבר והיא ידעה להסתדר קודם היא ידעה בדיוק איפה יש מים! המלאך מצא אותה על דרך שור, שזה המקום שמשה בסיפור ההפוך של יציאת מצרים שמשה לא הצליח למצוא בו מים, אז היא גדולה פה היא יודעת ומכירה את המדבר. היא האישה הראשונה במקרא שמלאך ה’ מבקר אותה והיא נותנת שם לה’, היא הראשונה בזיכרון התודעתי של ישראל שמולידה בן… הביקור הראשון שלה במדבר מראה שהאי כמירה את המדבר, אז אנחנו מבינים שהייאוש שלה הוא ויתור על הסיפור שלה וקורבנות ולא שיש לה ברירה. יש הקבלה בין הסיפור שלה לסיפור של העם היא סוג של צל של העם, העם כשהוא מגיע למקום הזה מתבלבל לגמרי. הגר היא מצב תודעתי שלנו כשאנחנו נכנסים למקום הזה, האם זה בכי של טרנספורמציה או של קורבנות? יש מקום שהבכי שלנו משקר! וצריך להבחין בין בכי של התגלות לבין בכי של רמייה, מניפולציה על עצמי. וזהו הבכי הראשון במקרא, לא כל בכי כשלעצמו טהור…

בהמשך בפסוק כ’ רואים שהם בעצם נשארים במדבר עד שישמעאל גודל, אז היא יודעת להסתדר שם מצוין המדבר זה לא הקטע היא כמירה את המדבר. האל מתעלם מהבכי שלה כי היא בורחת מעצמה ומוותרת ללא סיבה ויוצא נגד תודעת הקורבן!

“ויפקח את עיניה ותרא באר מים” – פוקח עיוורים בברכות השחר זה שחזור של טקסט זה והרמב”ם במורה נבוכים אומר שפוקח עיוורים זה שיפקחו לנו את העיניים לרואת משהו שתמיד היה שם שממש נוכח ולא יכולת לראות אותו. המים היו שם! כשאדם בתודעת קורבן הפרספקטיבה שלו צרה והוא לא רואה מה שיש בכלל (זה ההיפוך של היציאה מהמצרים למרחבים ברמת הפרספקטיבה). קורבן זה הצל של קרבה שכשאין לי קירבה אני קורבן. (בספר “ודאי” יש הערת שוליים שעושה עשר הקבלות בין הסיפורים האלה של הגר והעם היוצא ממצרים)

ולסיום סוד אחרון להיום שגפני קלט רק השבוע וזה כזה מדהים והוא מתלהב מזה…..

בראשית פרק טו פס’ יג: ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. זה הסיפור המכונן של העם הפסוק הזה לוח מסיפור הברית בין הבתרים של שיחת ה’ ואברהם. חלק מהברית זה שיהיה תהליך של עבדות עינוי וגרות, (ירידה לצורך עליה כעקרון ביהדות)

ואכן זה קורה:

שמות א’ פרק יא “וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם…. וכאשר יענו אותו ויעבידו מצרים….”

שמות פרק ב פס כב’ : משה קורא לבנו גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נוכרייה.

אז יש גרות עבדות ועינוי, יש פה תבניות בסיסיות של הטקסט, זה צופן המקור.

הגר יש בה את המילה גר, זה הא הידיעה גר, היא אמה ושפחה כלומר היא עבד והיא מתענה תחת שרי. זו התבנית. אז מה הרעיון פה? חוקרי מקרא שמים לב לדברים כאלו השאלה מה עושים עם זה? הפרשנות של גפני: מה המגמה הפנימית של המקרא, אם נפשיט מהכול, הסיפור המרכזי של המקרא זה עם שהיה בעינוי ויצא לחופשי. בדרך כלל אדם שעינו אותו מענה אנשים אחרים. כל מגמת המקרא היא לשבור את התבנית הזו “זכור כי עבד היית במצרים, ואהבת את הגר וכו'”, מופיעה 39 פעמים במקרא לא להונות את הגר כך או אחרת כי עבד היית במצרים. איך הופכים סבל לחמלה איך הופכים קורבנות לקרבה ואינטימיות, היסטוריה קשה ורודנית לעם גדול מלא אהבה. אין עם שהצליח לעשות זאת בהיסטוריה והמגמה להארה של עם ישראל זה להפוך סבל לגדלות. זה המקום שהגר כשלה בו וזה המקום שהעם אמור להצליח בו, זו ההתמרה (עופרה מוסיפה: מסבל לסובלנות). הגר היא דמות ארכיטיפית שעומדת מול משה. פרשני המקרא והפמיניסטיות מפספסים את הנקודה הזו!!! האם היא מסוגלת מקורבן להפוך לבת ברית, לדעת להתמיר סבל אמיתי ולגיטימי לחמלה? בגלל זה היא נשלחת חזרה בסיפור המדבר הראשון. האלכימאי הגדול הוא זה שיודע להתמיר עינוי אמיתי ועמוק לחמלה.

אצל הגר הילד הופך להיות גוף שלישי הוא לא ישמעאל הוא הופך להיות גוף שלישי הוא הילד” היא בניכור ממנו, לוקחת אותו על שכמה, שמה אותו רחוק וחשוף. זה מקום הקורבנות שאין בו חמלה כלל. כדי לגאול את המקום הזה הגר צריכה למצוא דרך חזרה אל עצמה, לפקוח את עיניה. בעוד שבועיים נדבר איך זה נעשה בשיחה מוארת בין הגר לאלוהות. היום עצרנו בסיפור הזה של הקורבן, במקום שהיא לא מוכנה לקבל את הברית. המלאך לא רוצה שהיא תחזור להיות אישה מוכה אלא ללמדה לעשות טרנספורמציה לעינוי והיא לא מוכנה. אף עם בהיסטוריה לא היה מוכן לדרך כזו. (שאלה שלי: האם אנחנו העם היחיד שהסכים לעבור כזה מסע התעללות מאיזו שהיא סיבה? זה מה שנקרא לקבל עלינו את התורה? ☺ במצב הפוליטי של היום נראה שאנחנו לא מצליחים בזה!)

עבד כי ימלוך זה התהליך הטבעי של העולם והארה אמיתית זה הפכית סבל אמיתי לחמלה. הסיפור האמיתי של המקרא ושל הנפש בכלל זה איך הופכים גורל לייעוד?

אני מוסיפה: יש הקבלה בין הגר למשה! גם משה בורח למדבר כשפרעה מבקש להורגו, הולך לשבת במדיין על הבאר… היא ארכיטיפ מנוגד שלו, העם זה הבן במקרה הזה ומשה מצליח לעבור מניכור אליו ולמשימה לגדלותו כמשה. גפני אומר שיש מדרש שאומר את זה בסוד, על כך שאיך הגר הגיעה ממצרים לבית שרה? כשרה ואברהם היו במצרים ושרה הלכה לבית פרעה ופרעה נתן לה מתנת פיוס עבדים ושפחות והמדרש אומר שהגר היא אחת מבנות פרעה, והלוא משה גדל כבן פרעה וקרא לבנו גרשום, יש קשר עמוק בין השניים. האר”י מרמז על קשר של גלגול בין הגר לאברהם, זה בא לתקן את מה שהדור הקודם לא תיקן, אז משה מתקן את סיפור הגר, בקיצור קלעתי לסיפור שכבר נרמז, שניהם מחפשים מים במדבר, שניהם גר, שניהם מקבלים התגלות אלוהית, שניהם מגיעים לדרך שור וכו’.

גפני אומר שזה בדיוק סיפורנו לא להשתמש בשואה ובקורבנות שלנו כתירוץ למעשינו היום זו הכפרה הכיפור וההתמרה וזו ההזמנה של החלק הראשון של סיפור הגר ולכן בכי ראשון זה במקרא נשלל ע”י האלוהות. (אני: יש הבדל בין גר לנוכרי. אפשר להיות גר אבל לא חייבים שהמקום הזה יהפוך אותי למנוכר, זו ההזדמנות…)

 

Meet Dr. Marc Gafni, Visionary Philosopher,
Author, and Social Innovator

as featured in