Join Our Weekly Church of Evolutionary Love Sign Up

Parenting Articleהנתיב המקודש של ההורות

Marc Gafni » Teachings in Hebrew » Parenting Articleהנתיב המקודש של ההורות
מה היו פניך המקוריות לפני שנולדו אביך ואמך?
קואן זן

לפני כשנתיים חלקתי איתכם מעל דפי הירחון הנפלא הזה רעיון שאני קורא לו טביעות נשמה. טביעת הנשמה של כל אדם, כמו טביעת אצבעו, היא ביטוי של ייחודיותו הרדיקלית. זהו הדי.אן.אי של נשמתו. טביעת נשמתכם היא מהות פתית השלג הייחודית של נשמתכם, העושה אתכם לאדם שהנכם. ואולם שלא כמו פתית שלג לעולם אין היא נמסה. אנו חיים בעולם הזה כדי לממש את טביעות נשמותינו שהן ניצוץ האלוהות הייחודי שיכול להשתבר רק דרך של המנסרה נשמתנו הייחודית. עם רעיון זה בירכתי מוחנו בואו נחקור כעת ביחד את אמנות ההורות.

חכמי המקרא לקחו את ההתכוונות הזאת כלפי העתיד והסיעו אותה אחורה כל הדרך אל הרחם. על פי תורת האר”י, נשמתו של ילד, לפני שהיא מעוברת, מרחפת מלמעלה, חוקרת את מנעד ההורים האפשריים המוצג לבחירתה. אז היא בוחרת את זוג ההורים המתאים להגשמת תכניתה העתידית. אנו בוחרים את הורינו, ולא ההפך. בדרך כלשהי אנו יודעים מהי המטלה שלנו, את תיקוני הנשמה שלנו, ועם הידע הזה אנו בוחרים את זוג ההורים שיסייע לנו בצורה הטובה ביותר להגשים את קריאת טביעת נשמתנו.

עזרה זו עשויה לבוא כמובן בצורות רבות. היא יכולה לבוא בצורת הורים המזהים את קריאתו הייחודית של ילדם ועוזרים לקדם אותה במיליון דרכים. ולחילופין הילד עשוי להגשים את טביעת נשמתו כשהוא מורד בכל הדברים החשובים להוריו. גם מציאויות יותר מורכבות מכך עשויות להופיע. אפשר שהנזק שהסב הורה לילד הוא בדיוק האדמה הדרושה להזנת אותה טביעת נשמה. מובן שאין זה מצדיק את ההורה. ואולם אין הנושא שלפנינו הענשת ההורים, אלא הדינמיקה של התפתחות טביעת הנשמה.

תפקיד ההורים
מה תפקיד ההורים? במבט אידיאלי מטרת ההורים היא לספק לילדים את ודאות ההוויה, שהיא תנאי מוקדם לכך שיוכלו למצוא את טביעת הנשמה שלהם. זיהוי טביעת הנשמה של הילד הוא לעתים קרובות מעבר לתחום הידע של ההורה. אווירה יציבה ואוהבת היא מענה הורי. אבל תפיסת טביעת הנשמה עשויה להיות מעבר ליריעת האהבה שלהם.
חליל ג’יבראן לכד את האמת הזאת בעטו:
אתם עשויים לתת לילדיכם את אהבתכם
אבל לא את מחשבותיכם, כי יש להם המחשבות שלהם.
אתם יכולים לשכן את גופם אבל לא את נשמותיהם,
כי נשמותיהם שוכנות בבית המחר,
שבו אינכם יכולים לבקר, אפילו לא בחלומותיכם.

לעזוב במנוחה – כאדמה לנשמה

במאמר שנראה לי אחת המסות הפסיכולוגיות החשובות ביותר במאה הקודמת כותב דונלד ויניקוט, שתפקיד ההורה הוא לגרום לילד להרגיד בטוח בַּלבדיות שלו. אני זוכר שגדלתי עם פחד נוראי מפני זמן השינה, אימה מהחושך ומלהיות לבד בחדר. אמי מספרת לי שכשהיתה משכיבה אותי, הייתי מפציר בה: “דברי! דברי!” גם אחרי שמיצינו כל נושא אפשרי, הייתי רוקם תכסיס אחר תכסיס, כדי לגרום לה להישאר. בסופו של דבר היינו מגיעים להסכמה שהיא תשב במסדרון שמחוץ לחדרי, עד שאירדם. סצנות כאלה מתרחשות בבתים ברחבי תבל. אם הילד מרגיש נאהב בידי הוריו ללא קשר לענייניהם שלהם – נאהב ולא מנוצל – כי אז ירגיש בטוח במרחב הלבדי שלו.

אם אין ההורה יכול להעביר לילדו תחושת ביטחון אוהב, כי אז המרחב הלבדי שלו יהיה מרחב מאיים ומפחיד. לילד יהיה צורך בלתי פוסק בנוכחות הורית, והוא ילמד להתנהג בצורה שתבטיח את תשומת הלב הזו. הצורך לקבל את האישור של אמא ואבא יהיה הכוח המניע שלו. זה מייצר דינמיקה שהיא אחת מגורמי הערעור הגדולים ביותר של טביעת הנשמה. התנהגות סחטנית, המחזיקה את אמא ואבא קרוב קרוב, שבה וחוזרת פעם אחר פעם, עד שהיא הופכת לטבע שני.

בסופו של דבר הילד – שהיה אנחנו זה לא מכבר – מפתח עצמי שקרי. המטרה שמניעה את אותו עצמי שקרי היא לחסות בצלם של ההורים. זוהי התקווה שאם אהיה ילד טוב מספיק, לא יעזבו הורי את מיטתי… שתמיד אוכל לחסות בצלם. העצמי השקרי הוא הניגוד הגמור לטביעת נשמה. אין זה העצמי של הילד – זוהי הדמות שהילד רואה משתקפת מעיני הוריו.

להיות לבד – מעבר לטווח עינו של ההורה אבל לא מעבר לטווח אהבתו – את זאת רואה ויניקוט כתנאי הכרחי להתגבשותו ייחודו של הילד. רק בנסיבות אלה יכול לצמוח עצמי אותנטי. ויניקוט מבין באופן אינטואיטיבי את תיאוריית טביעת הנשמה. אף שאין הוא מנסח אותה בשפה זו, ויניקוט מבין את תפקידו של ההורה לספק סביבה בטוחה לילד שבה יוכל לגלות את טביעת נשמתו.

האם אני יכול להפוך את ילדי לשמחים?

ואולם החולשה בטיעונו של ויניקוט היא הנחת היסוד הרווחת למדי שטביעת הנשמה מתעצבת בשנות החיים הראשונות. תיאוריית טביעת הנשמה חולקת על כך וטוענת שממש כשם שתינוק נולד עם צופן גנטי ועם טביעת אצבע, כך הוא נולד עם טביעת נשמה.

לכן אין זה תפקידו של ההורה להיות גורם משפיע בעיצוב טביעת הנשמה ואף לא לקחת את האחריות העיקרית על תובנת טביעת הנשמה. אין ההורה נחוץ לעיצוב טביעת הנשמה, כי הילד נולד איתה. יתרה מזאת, לא ניתן לצפות מההורה שישמע את קריאתה של המוזה של הילד. אחרי הכול זוהי המוזה של הילד, ולא של ההורים. התפקיד היחיד והחיוני של ההורה הוא לספק מסגרת שבה הילד מרגיש מספיק חזק, כשיר ומכובד כדי לשמוע את הקריאה בכוחות עצמו.

על כולנו לזכור שקריאת ההורה היא לא קריאת הדיימון. דיימון הוא המלה היוונית למלאך או רוח הקוראים לאדם לממש את ייעודו.

אחת מהאשליות שהורים צריכים לוותר עליהן כדי למלא את תפקידם היא שהם אחראים לאושרם של ילדיהם או יכולים להבטיח אותו. זה פשוט לא נכון. הראיה האמפירית לכך היא ניצחת. כולנו מכירים ילדים ממשפחות טובות מאוד, שהם אומללים מאוד, ולפעמים אפילו שמים קץ לחייהם באורח טרגי. אנו מכירים גם ילדים רבים שגדלו בנסיבות העצובות ביותר ויכולים לבנות חיים יצרניים, יציבים ומאושרים.

אושר, כפי שאמרנו, הוא פרי העובדה שאנו חיים את טביעת נשמתנו, ולא שייך לזהותם או לטיבם של הורינו.

אני מאושר אם אני חי את טביעת נשמתי. אני אומלל אם אני חי טביעת נשמה שקרית, שנכפתה עלי בידי הורי או מישהו אחר. אין דבר המסוכן לילדים יותר מאשר חייהם הבלתי ממומשים של הוריהם.

המשורר רילקה כותב על אישיותם הבלתי ממומשת של הורים: “מכיוון שיש להם פרצופים אחדים, אתה עשוי לתהות מה הם עושים עם כולם. הם מאחסנים אותם. ילדיהם יעטו אותם.”

אם אין אנו רוצים שילדינו יישאו את פנינו הבלתי ממומשות, המתנה החשובה ביותר שנוכל לתת להם היא המרחב הלבדי לבחור את נתיבם, לתור את נשמתם וליצור את פרצופיהם שלהם.

אריך פרום כתב על כך ש”יחסי אם-ילד הם פרדוקסליים ובמובן מסוים טרגיים. הם דורשים את האהבה האינטנסיבית ביותר מצדה של האם, ואולם עצם האהבה הזאת חייבת לתמוך בילד לצמוח בנפרד מאמו ולהפוך עצמאי לחלוטין”.

המקובלים הגדירו תנועה אוהבת זו בשם צמצום. ואם לנסח בצורה אחרת את המסורת המיסטית: ממש כשם שאלוהים הכל יכול נסוג, כדי לאפשר לעולם לבחור, גם אם יבחר העולם נגד אלוהים, כך גם על ההורים הכל יכולים לסגת, כדי לאפשר לילדם לבחור, גם אם הילד בוחר נגד ההורים.

“הורים קיימים כדי לגדול מעבר למידתם”
ג’והן וולפנדן

ממש כשם שעל ההורה לשחרר את הילד, כך על הילד לשחרר את ההורה. הנה סיפור שאני שב ומספר על ילדים והוריהם:
שלוש אימהות יהודיות ממיאמי נפגשות ומתפארות בילדיהן. הראשונה אומרת: “הבן שלי כל כך אוהב אותי והוא כל כך עשיר, שכל שנה הוא בא לפלורידה ביום ההולדת שלי ועושה מסיבה לי ולכל החברים שלי.” אומרת השנייה: “זה כלום. הבן שלי כל כך אוהב אותי והוא כל כך עשיר, שכל שנה ביום ההולדת שלי הוא מטיס אותי ואת כל החברים שלי לניו-יורק ועושה את המסיבה הכי יקרה שראיתן.” השלישית שהקשיבה בשקט עד כה מתפרצת בהתלהבות: “זה כלום! הבן שלי כל כך אוהב אותי והוא כל כך עשיר, שהוא יכול להרשות לעצמו ללכת לפסיכיאטר יום יום… וכל מה שהוא עושה שם זה לדבר עלי.”

לפני כשנה פרסם מגזין ידוע בעל אוריינטציה פסיכולוגית גיליון נושא על ילדים המנסים להשתחרר מההורים. הכתבה המרכזית היתה משובצת בסיפורים על ילדים שהחיים שלהם השתבשו, המסבירים למה זה היה הכשל של הוריהם. יש להדגיש שלא היו אלה ילדים שתיארו התעללות פיסית או מינית. הנקודה העיקרית של הכתבה היתה להראות את הקושי לצלוח אפילו ילדות רגילה.

כדי לתת תוקף לגישה המהותית של הכתבה, ציטט הכותב מספרה של אליס מילר הדרמה של הילד המחונן.

הלכתי לקנות את הספר. אני חייב לומר שהיה זה הספר המדכא ביותר שקראתי, וניתן לומר שהוא גם מאוד לא משכנע. מילר קובעת בדוגמטיות שכל ילד ניזוק ללא תקנה בידי הוריו, ושלא ניתן לעשות כמעט דבר בנוגע לכך. בטיעון זה היא כמובן מקצינה את פרויד ומייחסת להורים שליטה מוחלטת בילדיהם. בשפתנו היתה מילר אומרת, שהורים מעצבים וקובעים לחלוטין את טביעת נשמתנו. קביעות כאלה כמובן לא נשארות אלא קביעות דוגמטיות. ואולם באופן כלשהו אין להן צליל של אמת. המציאות מראה פשוט שיש יותר מדי ילדים שיצאו מילדות מורכבת ובנו לעצמם חיים נפלאים. קבלת הדוֹגמה של מילר משמעה ויתור על יכולתנו המהותית לבחור. מפתה כמובן לומר שכל זה הוא כשל של מישהו אחר, משום שזה משחרר אותנו מאחריות על הבחירה. בנקודה כלשהי עלינו להתבגר ולקחת אחריות על גורלנו. אף פעם לא מאוחר.

תמצית מחשבת המיתוס המקראי בהיבט זה של דינמיקת הורה-ילד נמצאת בשני ציטוטים קצרים. הראשון הוא מתוך סיפור בריאת חוה: “על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.” כדי לחיות בעולם, ליצור יחסים בריאים, עלינו לעזוב מאחור את אמא ואבא ולקבל על עצמנו את מלוא שיעור הקומה של אישיותנו העצמאית. עלינו לתבוע את טביעת נשמתנו.

בציטוט אחר משורר תהילים כותב: “אבי ואמי יעזבוני וה’ יאספני.” אין זה ציטוט המתייחס לטרגדיה של נטישה ולעזרתו המנחמת של אלוהים בעת צרה; לחילופין הוא מתאר את התהליך הנחוץ והבריא של התפתחות. אמא ואבא חייבים לעזוב אותי “לבד” – במובן שהתכוון אליו ויניקוט – כדי שאיענה לקריאה האלוהית שלי. ואני חייב להניח להם לעזוב. אני חייב לפצוח בשיחת הלילה עם הדיימון שנכנס אלי לחדר, ברגע שהורי יוצאים ממנו.

קולות מוקדמים
כדי להגיע לטביעת הנשמה, עלינו לשחרר את עצמנו מהקולות שאינם שלנו. גם אם הקולות האלה הם קולות חכמים. חכם הזן, באשו, מזהיר אותנו בעדינות: “אל תתחקו אחר עקבותיו של החכם. חפשו את מה שחיפש הוא.”
עלינו למצוא את מלותינו שלנו. אמר אחד ממורי החכמה: “האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.” שאלו התלמידים: “האם זה נכון? לא פעם אמרנו דברים בשם אומרם ועדיין לא באה גאולה לעולם!” “לא,” אומר החכם, “לא הבנתם. לעתים קרובות אנחנו אומרים דברים, ואנחנו חושבים שהם באים מאיתנו, אנחנו חושבים שקולנו הוא זה המדבר, כשבמציאות יש קולות נסתרים שמדריכים אותנו.” אלה יכולים להיות הקולות של הורינו, מורינו, של המטפלים הראשונים שלנו, קולות של חברים, של התרבות, הקולות שאנו מבקשים לרצות, בזמן שעלינו לבקש את נשמתנו. רק דרך מיון והבחנה בין הקולות החולפים בנשמותינו, אנו יכולים להתחיל את תהליך הגאולה האישית. זוהי כוונת אותו חכם באומרו “האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם”. בתהליך הזה אנו יכולים לזהות אילו מלים באות מטביעת נשמתנו ואילו הן פולשים מבחוץ, הזרים לנשמתנו.

מכל מקום, אין גאולה לעולם אך ורק בשל כך שכל נשמה מזהה את שירה. כשאנו מנפים את הקולות, עלינו לזהות, לא רק איזה קול הוא שלנו, אלא גם לראות ולשמוע את הקולות האחרים על כל העושר והמנעד שלהם.
לומר דבר מה בשם האחר מחייב “ללמוד את השורות” של טביעת נשמתו. שלום יבוא לעולם, כשכל אדם יוכל לשמוע את עצמו כשלעצמו, בלי לבלוע את כל שאר הקולות.

קולות ההורים הם כמובן הקולות שקשה מאוד להתעלם מהם, גם כשזה חיוני ביותר לצמיחה שלנו. ומסיבה טובה. הורינו הם המדריכים שדאגו לחיינו ולשלומנו בעולם בעודנו רכים בשנים. כידוע, צעירים בני אנוש מתאפיינים בתקופת תלות ארוכה יותר מכל מין אחר על פני הכדור. במובן זה ועוד אנו חבים להורינו חוב עצום של תודה. ועדיין קולם העיקש של הורים הוא לעתים קרובות גם כוח מחליש בחיינו. אם כן, איך לטפל בפרדוקס ההורים? אני חושב שהדרך היא הדרך שבה מטפלים בכל הפרדוקסים – דרך הצחוק.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הועלתה לארץ כל הקהילה היהודית של תימן. רבים מהעולים החדשים טענו שגילם מופלג; אחדים מהם אמרו שהם בני מאה וארבעים, מאה וחמישים, אפילו מאה שישים. היה קשה להאמין וגם בלתי אפשרי לאמת את טענותיהם, משום שלא הביאו עמם תעודות לידה.

יום אחד הופיע במשרדו של סוכן ביטוח בתל-אביב אחד מהעולים התימנים וביקש לעשות ביטוח חיים. הסתכל סוכן הביטוח על האיש, ראה שאינו צעיר ושאל אותו: “בן כמה אתה?”
“שבעים ושתיים.”
“שבעים ושתיים? זה מבוגר מדי. אי אפשר לעשות לך ביטוח.”
“זה לא פייר,” ענה לו האיש. “בשבוע שעבר עשיתם ביטוח לאבא שלי.”
“אביך? בן כמה הוא?” “תשעים וחמש.”
“לא יכול להיות.”
“לך תבדוק את המסמכים שלכם.”
בדק הסוכן את המסמכים ומצא להפתעתו שבשבוע שלפני כן הגיש האבא בן התשעים וחמש בקשה לפוליסת ביטוח, שרופא בדק אותו ומצא אותו בבריאות מצוינת ושאושרה לו הפוליסה.
“אתה צודק. מכרנו לאביך פוליסה. נמכור גם לך. אבל אתה חייב לבוא ביום שלישי לבדיקות רפואיות.”
“אני לא יכול לבוא ביום שלישי.”
“למה לא?”
“סבא שלי מתחתן.”
“סבא שלך מתחתן? בן כמה הוא?”
“בן מאה ושבע-עשרה.”
“בן מאה ושבע-עשרה? למה הוא מתחתן?”
“הוריו מנדנדים לו.”

זהו תפקיד ההורה לנדנד, אבל לא בקול כל כך רם ולא בלי הרף, עד שהילד מאבד את היכולת לשמוע את הנדנודים של נשמתו שלו.

מסורת
קול ההורים חשוב כפי שחשובים קולות המוסר החברתי, המורים, הדת השפויה והחברים. אבל כאשר קולות אלה נשארים חבויים, כאשר אין אנו יכולים לשמוע אותם בבהירות ולזהות אותם כקולות נפרדים מאלה שלנו, אז אנחנו בצרות. אנו הופכים להיות נכים – לא מסוגלים לחיות את טביעת הנשמה שלנו. גאולה אישית – מלמדים חכמי התלמוד – קורית רק כאשר אני יכול לומר את אשר אני אומר בשמו של האדם שאמר את זה. צמיחה אמיתית קורית, כשאני יכול להבחין את קולי מהקולות האחרים שיעשקו את היושרה של טביעת נשמתי. עלי להיות יכול למצוא את קולי בהמון הסואן. אז ורק אז אוכל להשיג את הפריצה שהתודעה המקראית קוראת לה גאולה אישית.
כשהמורה מת, לבש בנו את גלימת המנהיג. ואולם למורת רוחם של החסידים הוא שינה רבים ממנהגיו של אביו. כמה מהחסידים ניגשו אליו להתלונן על כך.

למה אתם מתכוונים, שאל אותם המורה החדש. בעצם אני עושה בדיוק מה שעשה אבי! בראותו את מבטי ההשתאות על פני החסידים, המשיך. כשאבי הפך למורה, הוא שינה רבים ממנהגיו של אביו. אני נוהג אפוא בדיוק כפי שנהג אבי.

סבי נהג לומר בשם מורו שקיבל ממורו שקיבל מרבי מנחם מנדל מקוצק: ניתן לחקות כל דבר בעולם, מלבד האמת. כי אמת שמחקים אותה אינה אמת.

דחיפה ומשיכה – הורים ומשוררים
מנטרת טביעת הנשמה שעל הורים ללמד את ילדיהם היא “לך בעקבות אושרך”. שכן בחיים רוחניים אירועים נתפסים לא רק דרך מימד הדחיפה אלא גם דרך איכות המשיכה. תיאוריית הדחיפה גורסת שחיינו נקבעים בידי מארג מורכב של סיבות קודמות. אני זה אני כיום בשל דרך חינוכי, התורשה שלי, הסביבה, ההורים, אבות רוחניים ועוד. המשתנה החשוב ביותר, אולי, על פי רוב התיאורטיקנים של הדחיפה הוא ההורים.

השכל הישר אומר כמובן שאיננו יכולים להמעיט בכוח גורם הדחיפה בחיינו. ואנו זקוקים לדחיפה. הורים הם המורים המעבירים לנו אתיקה, ערכים ואת כל חכמת הדורות. כמה מטופש יהיה מצדנו להתחיל מהתחלה בכל דור, ללא ההנחיה המופלאה של חכמתם, שאותה קיבלו מהוריהם, שקיבלו מהוריהם… ואולם ההורות על פי תורת טביעת הנשמה גורסת שהגורם הטלאולוגי – מימד המשיכה – הוא לא פחות חשוב. אני נקרא להגשים את ייעודי, נמשך אל גורלי. אני הולך בעקבות הקשת שלי, כשם שאני נדחף בידי ההיסטוריה שלי. אכן לא ניתן לנתח את היסטוריית המקרה הפרטי שלי במונחי הסיבה-תוצאה הקלסיים. לחילופין, עלי לזמן לשולחן את שיטות הניתוח של ההיסטוריה הטלאולוגית, כפי שכינה זאת אחד הפילוסופים. המלה טלאולוגית נגזרת מהמלה הלטינית טלוס – תכלית. חיי לְעולם נמשכים קדימה בידי תכליתם וכיוונם הייחודיים. טביעת הנשמה שלי.

על פי תיאוריית המשיכה, טביעת הנשמה שלי מושפעת בידי הורי, אך לא מעוצבת בידם. להורי יש זכות הצבעה בפורום טביעת הנשמה שלי, אבל לא וטו; אפילו לא הכרעה לכאן או לכאן באמצעות קולם. שירת הנשמה שלי אינה תלויה באוצר המלים המוגבל של הורי.

אם פרויד עשה טעות אחת גדולה, הרי זה שבחיבוריו המרכזיים הוא התעלם מרעיון של טביעת נשמה ייחודית ואולי אף התכחש לכך. מנקודת מבטו הטבעת האישיות נעשית בידי ההורים והילדות המוקדמת. יתרה מזאת, על פי פרויד זה קורה באורח עקבי למדי אצל כל אחד. יש סדרה סופית וסטנדרטית של תסביכים ותגובות, הקובעת את היכולת התפקודית של המכונה האנושית. מובן שמאז שפרויד נלחם על כך שהפסיכולוגיה תוכר כמדע, היה עליו לטשטש את עובדת הייחודיות או אף להתעלם ממנה. אחרי הכול, המדע בנוי על חוקים אוניברסליים, החלים על הכול באופן שווה וניתן להציגם בתנאי מעבדה. פרויד הוא ההוגה המובהק של אסכולת הדחיפה.

שאלה פשוטה לוכדת את עיקר ההתנגדות של אסכולת המשיכה לפרויד. האם אי פעם ניסית לנהוג מכונית קדימה, בעודך מסתכל במראה האחורית?המיתוס המקראי אומר שאיננו נעים קדימה בחיים על ידי כך שאנו מתמידים להסתכל לאחור. מראה האופק הנשקף דרך החלון הקדמי הוא זה המניע אותנו בחיים. והאופק של כל אדם הוא ייחודי לאין סוף.

פרויד הותיר את המורשת של התבוננות בעבר לשם מציאת שורש הבעיות העכשוויות. ואכן רבות מבעיותינו עשויות לנבוע מילדותנו. אז מה! רבות מהסוגיות שלנו אין להן דבר עם ילדותנו; אלה הן פתולוגיות הנובעות מכך שאין אנו חיים את טביעת נשמתנו. יתרה מזאת, נניח שנאמר שסדרה שלמה של עניינים קשורה להורינו… אין זה אומר שגם הריפוי קשור אליהם. עצם העובדה שאירוע התרחש בעבר אין משמעותה שגם הפתרון נמצא שם. מילטון אריקסון, פסיכותרפיסט טביעת הנשמה, אם להביא דוגמה אחת, היה מטיף נלהב לעזיבת העבר והתמקדות בעתיד.

חשוב ביותר להפנים את האפשרות שמציעה תיאוריית המשיכה, שאין ההורים יוצרים ילדים. לכך בין היתר התכוונו המיסטיקנים כשלימדו אותנו, בדרך פסיכו-מיסטית, שילדים יוצרים הורים.
אולי למציאות הזו התכוון הנביא במלים החותמות את המקרא, כשאמר: “והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.” שנזכה.

Meet Dr. Marc Gafni, Visionary Philosopher,
Author, and Social Innovator

as featured in