Join Our Weekly Church of Evolutionary Love Sign Up

The Judah Moment: I am True – Not it is True איכות ההארה

Marc Gafni » Teachings in Hebrew » The Judah Moment: I am True – Not it is True איכות ההארה
איכות יהודה

בשנת 1893 נערכה תחרות הקראה בלונדון. קהל רב נאסף כדי לשמוע שחקנים שייקספיריים קוראים את פרק כ”ג בתהילים: “אדוני רועי לא אחסר”. הקוראים התחרו על פרס משמעותי שיוענק לטוב מביניהם.

ככול שנמשך הערב, כן נראו סיכויי הנצחון של שחקן צעיר מהאיזור הכפרי של אנגליה כטובים ביותר. הוא קרא היטב; השליך את קולו כפי שצריך, ריגש את הקהל באמצעות היגוי נכון ותשומת לב לגווני גוונים של הקול. מחיאות הכפיים שליוו את הקריאה המסיימת קבעו באופן חד משמעי שהוא אכן חביב הקהל. כשירד המועמד האחרון מהבמה, והשופטים התכוננו להעניק את הפרס לשחקן הכפרי הצעיר, הופיע לפתע מירכתי האולם איש זקן נמוך קומה וכפוף קמעה. הוא התקרב אל השופטים ואמר:
“סלחו לי, אם אפשר במחילה, גם אני הייתי רוצה הזדמנות לקרוא את פרק התהילים.”

בדיבורו של האיש ניכר שמץ של מבטא זר והוא חבש כובע שחור משונה למראה. השופטים התייעצו ביניהם זמן ממושך וניסו להחליט אם לתת ליהודי הזה להשתתף בתחרות שלהם. בסופו של דבר גבר הנימוס על הפחד מפני זרים והם הרשו לו לעלות לבמה. האיש פילס לו דרך אל המישורת, התמקם, כחכח בגרונו כמה פעמים ובקול רך, העדין שבעדינים פתח וקרא:
“אדוני רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני…”

כשאמר אדם שברירי זה את פרק התהילים המשרה רוגע, המדבר על בטחון וחוסן שניתן למצוא בחסות נוכחותו של האל – החריש האולם כולו. כה רמה היתה השתיקה, שהיא הייתה ניתנת למישוש. הקהל מצא את עצמו שעון בכסאותיו קדימה, מתעטף במילים: “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי…” באותה עת כבר סיים האיש הזקן את הופעתו המכשפת, והאולם כולו נמלא בשקט כגון זה ששרר בעולם לפני בריאתו.
חלפה לה דקה, חלפו שתיים, עד שהחל מישהו למחוא כף. פה ושם נשמעו מחיאות כפיים ספורות ומהוססות, ואז פרץ האולם כולו בקול מחיאות רועם. התשואות העצומות והספונטניות הדהדו כשהן מקימות את האנשים על רגליהם וגורמות להם למחוא כף בהתלהבות למשך זמן שנדמה כנצח, עד שרק התשישות הרשתה למחיאות הכפיים לגווע.

גם כך הוענק הפרס לשחקן הצעיר מהמחוזות הכפריים של המדינה. היה זה פרט טכני שאיפשר לשופטים לפסול את מועמדותו של האיש הזקן – אך אף אחד לא השתכנע בצדקת השופטים, במיוחד לא השחקן הצעיר עצמו. בעוד הקהל מתפזר, זרק השחקן הצעיר את זר הפרחים שניתן לו ורץ אחרי האיש הזקן.

“בבקשה ממך, אמור לי… כלומר, למדתי משחק במשך כל חיי, והתאמנתי במיוחד בכישורי קריאה, והנה אין בכלל מה להשוות את הופעתי לזו שלך. אני יודע שהערב אתה היית המנצח האמיתי. אך סלח לי נא – קולך אינו ערב משלי, ואינך קורא בשטף כמוני וגם המבטא שלך זר. אם כך איך עשית זאת? מהו הדבר שאתה יודע ואני לא?”

והאיש הזקן חייך בחביבות אל האיש הצעיר, נתן בו את עיניו הטובות הנטועות בפניו הקדושות מכל קדושה ואמר לו:
“איש צעיר יקר, ההבדל בינך לביני… הוא שאני מכיר את הרועה… אני מכיר את הרועה.”

מה ידע האיש הזקן? מהו טבע הידיעה שלו? כפי שהוא עצמו הכיר בכך, ידיעת הטכניקה בלבד לא היא שגרמה לו לגעת בלבם של מאות אנשים, כפי שתורה מלומדה בנושא אלוהים אינה יכולה לסייע בידו להפוך את פרק התהילים ללחש המפיל עליהם כישוף. האיש הזקן ידע את אלוהים הרועה מתוך אינסטינקט, רגש פנימי ואפילו קשר קרוב. הייתה זו ודאות פנימית, הוודאות הבסיסית של מקומו בקרב העדר האלוהי, שאיפשרה לו לדבר על אלוהים כעל ידיד קדוש ומגן, ולא רק לקרוא מילים מהדף.

האיכות של הוודאות התנ”כית

באופן תאורטי לפחות, כולנו מכירים את הרועה. במסורת היהודית שאני חי לפיה, אנו מכריזים על הוודאות הזו בכל בוקר. בתחילתו של יום, אני אומר את התפילה “מודה אני לפניך” ובכך מצהיר את ההצהרה הנעלה ביותר של ודאות.

“מודה אני לפניך” – אני נותן תודה לפניך – אני מודה בנוכחותך – זוהי הצהרה ברורה ועוצמתית של היחסים שלי עם אלוהים. באמצעותה מדברים באופן ישיר עם אלוהים בכול בוקר, מכירים בנוכחות היומיומית של אלוהים בחיינו, בתפקיד האלוהי בבריאה, ובהיבט האלוהי שבתוכנו שנוצר בדמותו וצלמו של אלוהים. כשאני מגיח מתוך הסיוטים של ה”אולי”, ומתוך חשכת ה”אז מה?” אני מתחיל את היום עם וודאות.

ודאות זו אינה אינטלקטואלית: היא אינסטינקטיבית ורגשית. היא איננה ידע סכימתי על הדרך שעל פיה פועל העולם: זוהי הבנה פנימית עמוקה של נוכחותו של האלוהי שבפנים. ודאות בסיסית של ההוויה היא ידיעת הרועה. חלפו להם ימי-הביניים שבהם יכולנו להסתמך על הפיזיקה האריסטוטלית שהציעה הוכחות רציונאליות לקיומו של האל. בעולם שאחרי ימיו של קאנט, הוודאויות הנוחות של אנשי האקדמיה של ימי-הביניים פשוט אינן עוד בנמצא עבורנו . אני מאמין שהוודאות שאליה מתכוונת תפילת “מודה אני”, היא ודאות חוויתית פנימית מהסוג שמתגלה בצורה הטובה ביותר בסיומו של הספר איוב.

איוב הוא אדם טוב שמתרחשים בחייו דברים נוראיים ללא סיבה ברורה לעין: עושרו, ילדיו, ובריאותו נלקחים ממנו בחמש מכות מהירות ואכזריות. במשך שלושים פרקים, עסוק איוב בדיאלוג תיאולוגי כואב וחד עם אלה שהוא קורא להם חבריו. הם טוענים שאלוהים כנראה מעניש את איוב על חטאיו, בזמן שאיוב מתעקש שהוא חף מכול פשע. אחרי שההטחות הנה והנה של האשמות והצדקות עצמיות לא מובילות לשום מקום. מתערב אלוהים, ומדבר ישירות אל איוב בשני מונולוגים מהממים בעוצמתם.

כשאיוב משיב לבסוף לקול הבא מהסערה, אין הוא משיב לתוכן התיאולוגי של נאום אלוהים, אלא לעדות של נוכחות האל. “לשמע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך” (איוב מ”ב, ה’) תגובתו של איוב אינה צומחת מתוך הבנה חדשה הנובעת ממילותיו של אלוהים: הוא אינו משיג ודאות לגבי תיאולוגיה, וגם לא לגבי המוסר הקוסמי. במקום זאת מוצא איוב שלווה בחוויה הישירה שלו את אלוהים. בין אם ייסוריו היו מוצדקים או לא, כעת לפחות יודע איוב שיש אלוהים השולט בעולם ורושם לפניו את מה שהוא אומר. אלוהים מצא באיוב ערך מספיק כדי ליצור איתו קשר ישיר ובלתי ניתן לערעור. גם כשהוא אינו בטוח לגבי העתיד וכוונותיו של האל, עכשיו איוב יודע שהוא מעוגן בתוך המציאות האלוהית, ושחייו הם בעלי משמעות עבור בורא העולם.

ידיעה פנימית, אישית וחוויתית זו מספקת את הוודאות הבסיסית של ההווייה. יותר מאשר הבטחון בזהות החברתית שלי, מעבר להבנת הטבע הפסיכולוגי של אישיותי, הוודאות הבסיסית של ההווייה מדברת אל צלם האלוהים שבתוכי, ומוודאת את הערך והכבוד של עצם קיומי.

עבור ‘הזוהר’ – החיבור הגדול של הקבלה שהיא המסורת המיסטית של היהדות – ודאות בסיסית של הוויה היא הידע שלא משנה מהן הנסיבות, אלוהים אוהב אותנו. “הכול בגלל האהבה” חרות על דגלה של האישיות החשובה ביותר של הזוהר, שמעון בר-יוחאי, והיא מובנת על ידי מורי הקבלה כהצהרה החשובה ביותר של המסורת המיסטית .

זהו יותר מצירוף מקרים רוחני שבערך באותו זמן שבו חי שמעון בר-יוחאי, חי גם מורה יהודי אחר, שנודע מאוחר יותר כישוע מנצרת, ולימד גם הוא מסר של אהבה. אני ער לכך שעבור רבים יראה הדבר כרעיון ייחודי לנצרות . אך ברוח הדיאלוג והאהבה העמוקה לאחי ואחיותי הנוצרים, הייתי רוצה להבחין בין ההבנה היהודית של הרעיון שאלוהים אוהב אותנו לבין אימוץ הרעיון החשוב הזה בנצרות והשינוי שהוא עבר.

בנצרות הקלאסית, האהבה מבוססת בעיקרה על חסד. כלומר, למרות העובדה שאינני ראוי, בכל זאת אלוהים אוהב אותי. המחשבה התנ”כית כפי שהיא מובנת על ידי המסורת היהודית אומרת דבר אחר לגמרי . העובדה שאלוהים אוהב אותי בכל מקרה היא הסימן הבטוח ביותר לכך שאני ראוי. אהבת האל היא המקום שבו אני חווה את ההתאמה, הכבוד והיופי האינסופי של עצמי. אין זה מספיק לדעת שאני בסדר וראוי לכבוד, אני צריך לדעת שאני יפה, שאלוהים משתוקק אלי כפי שאני משתוקק אליו. אלוהים אוהב אותי משום שאני ניתן לאהבה.

פעמים רבות אנו קוראים את התנ”ך בצורה שגויה או שאיננו מבינים את הדת. אנו חושבים שאלוהים אוהב אותנו רק כשאנחנו מתנהגים יפה, כפי שאנחנו צריכים לעשות לפי דעתנו. ברור שהמחשבה התנ”כית דורשת שנשאף להיות טובים. כשאנחנו לא מצליחים, יכול מאוד להיות שתהיינה תוצאות. אין פעולה בעולם שאינה מביאה בעקבותיה תוצאות. כך אנו לומדים שלפעולות שלנו יש משמעות ושלהבחירות שלנו יש חשיבות. אך עדיין תמיד אנו אהובים. אנו אהובים משום שאנו מסוגלים תמיד לגדול ולהשתנות. אולם הכי חשוב, אנו אהובים מפני שאנחנו בסדר כמו שאנחנו. אלוהים מלמד אותנו שאנו מספיק טובים כמו שאנחנו.

פצע חבוי אורב בכל אחד מאיתנו. הפחד שבאופן כלשהו איננו מספיק טובים. בסתר אנו מרגישים שאם אנשים היו באמת מכירים את המגרעות שלנו הם לא היו אוהבים אותנו. הרבה מהמסורת המערבית, עיוות של המסורת הזאת, חיזק את התחושה – אכן איננו טובים מספיק. אם כך הלוא יש לך מזל גדול שאלוהים, הבחור הנהדר הזה, אוהב אותך בכל מקרה. סוג זה של אהבה יוצר תלות קיצונית ומסרס את האדם. המחשבה התנ”כית מתחילה בהצהרה – אתה בסדר כמו שאתה. יכולת להיות יותר. אלוהים הוא הכוח בתוכך שמזמין אותך להיות יותר, באותו זמן שמוצע לך גם החיבוק הקוסמולוגי שאוהב אותך ממש כפי שאתה . זוהי ודאות בסיסית מהותית של הווייה שאליה אתייחס בצורות שונות במשך כל הספר. גם כשאנחנו משתדלים לגדול, עלינו להכיר בעומק הנשמה שלנו שאנחנו מספיק טובים.

מדרש בעל עוצמה תופס את הדיאלקטיקה של צמיחה ממקום של “להיות מספיק טוב”:
אלוהים מתואר בטקסט התנ”כי בשם “שהדי”. כשמורידים את האות המסמלת את הממד של האלוהות המקופל בשם, המדרש מפרש: “שאמר לעולם די”.

שתי איכויות משחקות יחד בפירוש המדרשי. תחילה אומר אלוהים די לעצמו – אני אצור עד שאגיע לנקודה שבה אומר די, ואז אפנה אל האדם כדי שיצטרף אלי כשותף לבריאה. הצמיחה האנושית היא חיונית. אך בו זמנית אומר אלוהים די לעולם. “דעו שאתם מספיקים” זהו פרדוקס קדוש של מציאות: רק כאשר אנו יודעים שאנו במידה המספיקה, אנו יכולים לגדול ולהיות מעבר לכך .

חסד זול

אולם כנראה שצדק דיטריך בונהופר (Dietrich Bonvoefer), הכומר הגרמני שנרצח בידי הנאצים, כשאמר: “אין חסד זול”.

כי כדי לקום בכל בוקר ולהכיר ביחסים של “המידה המספיקה” של העצמי, משתקפת דרך נקודת המבט של אלוהים, בעודך משפשף את עיניך מקורי השינה נראה, כביכול, קל מדי. תהיה זו סכלות או גאווה לצפות ש”מודה אני
לפניך” תהיה תפילה יומית בעלת יומרה לדרגת הוודאות הסופית של איוב. אולם בדיקה מקרוב של תפילה זו תגלה ש”מודה אני” אינה רק יצירה ספרותית של איזשהו רבי מרוצה בחלקו. תפילה זו מצביעה באופן ישיר על דקה מסוימת של ודאות בהיסטוריה התנ”כית. חקירה מדוקדקת תראה שביטוי זה של ודאות לא צץ מתוך רגע של אמונה קלה או של חיבוק מאושר. להפך, תפילה זו הקפיאה בצורה ליתורגית דקה אחת שברירית של ודאות שהושגה בעמל רב, וצמחה מתוך בלבול ועירפול: רגע שעוצמתו מהדהדת למרחוק ובאותו זמן גם חומק באופן טראגי. נראה שבמקום הצהרה שקטה של המובן מאליו, תפילה זו של ודאות בסיסית מהדהדת בכאב ומלמדת על המאבק הנחוץ להתעלות.

הפרשנויות הקלאסיות של הליתורגיה אינן מתעדות את המקור לתפילת “מודה אני”. היא מצאה את דרכה לתודעה של המתפללים בלי להשאיר אחריה כל סימן למקור. כאן אנו מנסים לפתוח את צפונות ראשיתה ובכך להתחיל את המסע לוודאות ההוויה שהיא זכותנו מלידה.

תפילת “מודה אני” עולה מהמילים של לאה, אשתו של יעקב, שהיא אומרת לכבוד לידת בנה הרביעי, יהודה.

בשפת התלמוד, כשמנסים להבהיר רעיון סתום אומרים כך:
“ת-שמע. בוא, הבה נלמד”.

בנקודה זו עובר הלימוד שלנו לצורה הקלאסית של אולם הלימוד העתיק. נספר את הסיפור של הטקסט ובאמצעות עבודה איתו, נשאף להגיע להבנות חדשות.

כל העורכים ביקשו ממני להשאיר את הטקסט התנ”כי מחוץ לספר. “לקוראים של היום לא תהיה סבלנות להקדיש שלוש דקות לקריאת הטקסט, אתה תאבד אותם”. עם כל הכבוד, התעקשתי לכלול אותו. הקריאה שתיקח שלוש או ארבע דקות יכולה באופן פוטנציאלי לשנות את היחסים של הקורא עם שאר הספר. הוא עושה שינוי מתהליך של קבלה סבילה אל שותפות פעילה. זוהי הזמנה ללמוד יחד. (אלה שמסכימים עם עורכי, יכולים לדלג על הטקסט המקורי ולהמשיך ישירות אל החלק הבא).

לידתו של יהודה – מודה אני

בראשית כ”ט:
ט’ עודנו (יעקב) מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק את צאן לבן אחי אמו. וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ ותגד לאביה. ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו ויביאהו אל ביתו ויספר ללבן את כל הדברים האלה.

י”ד ויאמר לו לבן אך עצמי ובשרי אתה וישב עמו חדש ימים. ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך. וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל ואמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אתה לאיש אחר שבה עמדי. ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה.

כ”א ויאמר יעקב את לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו ויבוא אליה. ויתן לבן לה את זלפה שפחתו ללאה בתו שפחה. ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני. ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. מלא שבע זאת ונתנה לך גם את זאת בעבודה אשר תעבד עמדי עוד שבע שנים אחרות. ויעש יעקב כן וימלא שבע זאת ויתן לו את רחל בתו לו לאשה. ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה. ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה ויעבד עמו עוד שבע שנים אחרות.

ל”א וירא אלוהים כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה אלוהים בעניי כי עתה יאהבני אישי. ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע אלוהים כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון. ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים על כן קרא שמו לוי.

ל”ה ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את אלוהים על כן קראה שמו יהודה ותעמד מלדת.

שימו לב איך כעת בלידת בנה הרביעי יהודה, אומרת לאה: “הפעם אודה את השם” – בפעם הזאת אני מודה לאלוהים. “אודה” מהטקסט התנ”כי ו”מודה אני” מהליתורגיה זהים במובנם – אני מכיר ונותן תודה. כשאני קם בבוקר ואומר את תפילת “מודה אני” – באמצעות המושג, באמצעות השפה ובאמצעות החוויה אני חוזר על האמירה של לאה שמכירה באלוהים ועל ההודיה שלה אליו כשנולד יהודה.

מדוע כה נעלה הרגע הזה עד שזכה לנצחיות בצורה של תפילה יומית? בעיני כולם נראית לאה כאחות הפחות מועדפת משתי האחיות . היא האם שרובנו מתקשים לזכור אותה – למה אנו חוזרים על המילים אלו בכל בוקר? “מודה אני” היא אף אחת מהתפילות הראשונות שכל הורה מלמד את ילדיו. מה סודה של התפילה הזו? מילים בטקסט יהודי שנועד להתבוננות תמיד יש סיפור מאחריהם. על מנת לקבל את האיכות הפסיכו-רוחנית שמילות התפילה “מודה אני” מזמינות אותנו להבין, צריכים אנחנו לפרק קודם את הסיפור מהמילים המרכיבות אותו. אנו חייבים לחפש את הסיפור של לאה: מסע הירואי מבלבול לוודאות פנימית ובחזרה.

מיהי לאה?

יעקב מגיע לביתו של לבן, וכדוגמא לאהבה ממבט ראשון, הוא מתאהב מיד ברחל, אחותה הצעירה של לאה. הוא מסכים לעבוד במשך שבע שנים תמורת ידה של רחל. הזר הנאה והרומנטי מופיע ממקום לא ברור ומציג לראווה כוחות על-אנושיים של יכולת פיסית, שלא להזכיר את קסמו, והוא אינו מתאהב בלאה, אלא באחותה הצעירה. לאה נמצאת באופן מכאיב בשוליים. הטקסט אף מורה לנו שרחל נחשבת ליפת התואר של המשפחה, בעוד שללאה יש פשוט עיניים חלשות. לאה נמצאת מחוץ לעניינים.

אולם, כששבע השנים חולפות להן ויעקב השלים את עבודתו מאהבה, מרמה לבן את יעקב ומשיא אותו ללאה. בעצבו של ליל החתונה עומדת לאה בכבדות תחת החופה, מכוסה ברעלה סמוך ליעקב שאינו חושד במאום. רק בבוקר שלמחרת מבין יעקב שרומה. הוא התחתן עם לאה במקום להתחתן עם רחל. כשיעקב מוחה על כך, נותן לו לבן גם את רחל, תמורת עבודה של שבע שנים נוספות.

בדרך שבה מסופר הסיפור התנ”כי בדרך כלל, לאה היא חייל פשוט במניפולציות של לבן אביה. קריאה מדוקדקת בטקסט צובעת תמונה מורכבת יותר של האירוע. העובדה הפשוטה היא שלבן לא יכול היה לרמות את יעקב בליל כלולותיו ללא ההסכמה ושיתוף הפעולה של לאה. ואמנם על פי פירוש של מדרש אחד ברור שלאה נמצאת לחלוטין בסוד העניין במעשה הרמייה לא רק של יעקב אלא גם של אחותה רחל.

מדרש אחר מציע שאחרי מספר שנים בשירותו של לבן, התחיל יעקב להבין את הדרך שבה עובד המוח של דודו. הוא אכן חשד שלבן ינסה להוליך אותו שולל וישיא אותו ללאה במקום לרחל. על מנת להקדים אותו, לימד יעקב את רחל סוג של שפת סימנים כדי שתוכל לסמן לו מתחת לחופה, וכך לא יוכל לבן להחליפה בלאה. אך יעקב לא לקח בחשבון אפשרות אחת – שרחל תעביר את הסימנים המוסכמים ללאה .

בדרך כלל מתמקדים הפירושים בחמלה האצילית של רחל. כשאינה יכולה לשאת את צער אחותה היא נותנת בידה את הסימנים. אך מה בקשר ללאה? כששמעה שאחותה הצעירה מאורסת, האם הגיבה לאה בנדיבות לב? איך מגיבה אחות בכירה לשמע אירוסי אחותה הצעירה ממנה? האם לאה חוגגת את אושרה של אחותה ובו בזמן היא חובקת את אכזבתה שלה עצמה? האם רקדה לנוכח שמחתה של אחותה, או שהתהלכה סביב רחל עוטה רוח טראגית של אובדן? שמא בכל פעם שרחל רוצה לחוות את שמחתה, היא נתקלת בפניה מוכתמות הבכי של לאה, שגוזלת ממנה את היכולת שלה לעלוץ. נוכל לדמיין את האחות הצעירה שאינה יכולה לשאת יותר את מצעד הכאב של לאה, והיא נותנת בידה את הסימנים. אנו מעריכים את העומק והאצילות של רחל – כשהיא נותנת ללאה את הסימנים, היא הולכת מעבר לעצמה ומרגישה את הכאב של אחותה. אנו גם מזדעזעים באותו זמן מהצורך של לאה לקחת לעצמה את מה שלא אמור להיות שלה.

באותו ערב שבו עומדת לאה מתחת לחופת הכלולות מול יעקב בחשיכה, הוא מנסה לגלות רמז לפנים שלה אך הרעלה מסתירה אותם היטב. יעקב לא נכנס לפניקה אלא מסמן סימן לאישה שעומדת מולו. היא משיבה לו בבטחה. הכל הולך לפי תוכניתו של יעקב והנישואין יכולים להמשיך. המדרש מציע תיאור דרמתי על עמידתו של יעקב בפני לאה בבוקר שלמחרת. קרניה הראשונות של השמש מתחילים להסתנן מבעד לקירות האוהל ובהדרגה מצליח יעקב לראות את פני אהובתו. אך זוהי לאה! יעקב זועם, וקורא: כל הלילה קראתי בשמה של רחל ואת ענית לי. כלומר, לאה לא נשארה בתפקיד של כלי משחק דומם, היא ענתה לשמה של אחותה ושיחקה תפקיד פעיל בשקר ליעקב. אחרי שטקס הכלולות נערך, לאה וידאה שהרמייה לא תתגלה עד שיהיה מאוחר מדי.

לאה היא כל אחד מאיתנו

לא לחינם שאלנו קודם מיהי לאה. הנושא החשוב ביותר בחייו של כל אדם הוא “מי אני?”. לאה מנסה באופן נואש לפתור באמצעות הנישואין ליעקב את אי הוודאות הבסיסית שלה לגבי זהותה. כשלבן מחליף את רחל בלאה, נותרות ללאה דרכים ליידע את יעקב על כך שהוא רומה. אך במקום זאת, היא בוחרת להשתתף באופן מלא בשקר. היא אינה מראה כל הסתייגות מפני שמעשי אביה מתאימים לתוכניותיה. היא רוצה להתחתן עם יעקב. יותר מכך, היא מרגישה שהיא חייבת להתחתן עם יעקב. היא חושבת שדרכו היא סוף סוף תיגע בתחושה של ודאות פנימית.

אין אדם יכול אף פעם להשיג תחושה של מיצוי עד שהוא פותר את אי הוודאות המהותית שלו באופן משביע רצון. הקסם של השפה העברית בכך שהשורש של המלה ספק זהה לשורש של המלה סיפוק. פתרונו של הספק האישי הוא קשה. רוב הזמן אנו נמנעים מהמאמץ והכאב הדרושים על מנת להשיב על שאלת הזהות ביוצרנו במודע או שלא במודע זהות-שווא. יונג אמר שכל הנוירוזות נובעות מהסירוב לסבול סבל לגיטימי. הוא מתייחס למאמץ ולהשקעה כאל כלים שאי אפשר בלעדיהם אם רוצים להגיע לידיעה של העצמי האמיתי שלנו. זהו הטקסט שמובלע בדרמה שלנו.

הספק של: “מיהי לאה?”, יכול מכאן והלאה לקבל תשובה: “אשתו של יעקב”. יעקב הופך להיות פתרון הספק שלה והמקור הבלבדי לסיפוקה. למען ודאות זאת וההזדמנות למלא את החלל שבתוכה היא מוכנה לבגוד אף באחותה עצמה ובשרה. כשאנו מרגישים בבסיסנו שאיננו אהובים, אנו מוכנים לעשות כמעט כל דבר כדי לחוש אהובים.

לאה מרגישה שהיא מכוערת. הטקסט המקראי מתאר את רחל כיפה. לעומתה לאה, ובכן, יש לה עיניים רכות . היא מרגישה שאינה “מספיק טובה”. היא מרגישה את הצורך למצוא מימוש או השלמה מחוצה לה, ושהאדם שיכול להציע לה זאת הוא יעקב. לאה זקוקה ליעקב באופן “פתולוגי” כדי לספק את עצמה מפני שהיא חווה את עצמה כחסרה באופן עמוק. לאה מסרבת להיענות לגורל האמיתי שלה, נישואים לעשיו, אחיו התאום של יעקב, שהוא על פי המדרש “הראוי לה” מכיוון שבאופן שורשי היא אינה מחוברת לזהות שלה .

אולם גם אם לא באותן רמות של קיצוניות, כולנו מכירים את התחושה של “לא להיות מספיק טוב”. כמה פעמים העמדנו פנים בפגישה ראשונה שאנחנו מישהו אחר? מצאנו את עצמנו צוחקים עד דמעות מדברים שבדרך כלל מעלים בקושי חצי חיוך על פנינו? מצאנו את עצמנו מרותקים בתכלית לדברים משעממים? או שאולי לפני ראיון עבודה, האם לא עשינו מחקר מקדים על המראיין, על החברה, והצגנו את עצמנו כמועמדים המושלמים לתפקיד? ולא רק כדי לקבל את המשרה, אלא כדי לחוש מתאימים והולמים לתפקיד. כדי להיות מסוגלים לקבל תחושה של זהות עצמית מהעבודה שלנו! ולמרות זאת כל אותו זמן אורבת לנו חוסר הנוחות, אולי “הם” יגלו שלמעשה אני לא מתאים לעבודה.

ט.ס. אליוט השכיל לתפוס את ההרגשה של החיים ללא משקל סגולי פנימי או מרכז כבידה:

אנשים חלולים אנחנו
אנשים ממולאים
נשענים יחד
מסיכות עשויות קש, אויה
הקולות היבשים שלנו כאשר
אנו לוחשים אחד לשני
שקטים וחסרי משמעות
כמו רוח בעשב ביבש
רגלי העכבר רצות על זכוכית שבורה
במרתף היבש
מתאר בלי צורה צל בלי צבע כוח משותק מחווה בלי תנועה

בזמן זה או אחר כולנו ניסינו להשיג חפצים או אנשים באמצעות העמדת פנים שאנו אחרים ממה שאנחנו באמת. המניע לכך הוא תמיד רעבון, הזדקקות שמניעה אותנו להשקיט את את הרעב בעזרת טעמים של מזון זר, כולנו מכירים את האיש הריק ואת האיש הממולא. כולנו ברמה זו או אחרת התחתנו עם יעקב בחושך.

הספירלה היורדת

האמת המכאיבה היא, כמובן, שכאשר אנו מחפשים שמישהו אחר ימלא חלל בזהות שלנו, הוא אף פעם לא “שייך” לנו… גם אם נישאנו לו. יעקב הוא בעלה של לאה – אך לאה מרגישה שאין היא אהובה, ואומרת: “האל שמע ששנואה אני” יעקב הוא בעלה, אך הוא אינו לוקח אותה לטיולי לילה. (“הפעם הזאת יתלווה אלי אישי”) יעקב הוא בעלה של לאה ואביהם של שלושת ילדיה – אך אין ביניהם אינטימיות, אין אהבה. יעקב לא בחר בה, ולכן ללאה אין איש. יש לה אותו, אך אין לה דבר.

אך היא זקוקה ליעקב! יעקב יהפוך אותה לשלמה, הוא יבסס את הוודאות של זהותה. אם טקס הנישואין לא הספיק, זקוקה לאה לדרכים אחרות להשיג את יעקב. הספירלה היורדת מתחילה: “לו רק יכולתי לעשות את זה… אז הייתי משיגה אותו”. מניפולציות תמיד יוצרות את צורך בעוד מניפולציה, ניצול של מישהו תמיד יוצר את צורך לנצל עוד מישהו. ולכן היא משתמשת בילדיה. מרגע שילדיה נולדים היא מתחילה להתייחס אליהם לא כאל אנשים שזקוקים לאהבה ללא תנאי, אלא כאל כלים להשגת תשומת הלב מצד בעלה שאליה היא נואשת כל כך. עם כל בן נוסף, הספירלה צוללת נמוך ועמוק יותר ויותר עד שהיא מגיעה אל כפייתיות שאין לה ולא כלום עם המציאות.
לשאלתו של שייקספיר “מהו שם?” עונה ספר בראשית: “הכול”. משמו של ראובן, למשל, אנו מסיקים שראובן קיים כדי שיחסיה של לאה עם יעקב ישתפרו. היא קוראת לו ראובן, ומסבירה שהשם מורה על “כי ראה אדוני בעניי כי עתה יאהבני אישי”. ראובן יוערך על ידי אימו רק על פי אמת המידה אם אכן יחזיר את האינטימיות שבין הוריו. עבור לאה זו הסיבה לקיומו של ראובן. כשהוא “נכשל” בהשפעה על שינוי בגישתו של אביו כלפי אימו, הוא מאכזב את אימו. הוא איבד את ערכו עבורה, הוא איבד את אהבתה. נלמד מאוחר יותר כיצד דינמיקה זו מגלה את הדרמה של ראובן בחיפושו המתמיד אחר אהבת אם. חייו, כפי שנראה, מלאים בחוסר ביטחון וחוסר ודאות.

ביחסים טראומתיים, אם איננו עושים דבר מה כדי לשבור את הדפוסים, הכאב אינו מתפוגג אלא ממשיך ועובר הלאה בתורשה. איך קרא לבן הארמי לאחותה הצעירה של לאה? הוא קרא לה רחל. תפקידה של רחל בביתו של לבן היה לדאוג לרחלים, לכבשים. הצורה המודרנית היא לקרוא לבת “כבשה קטנה שלי” והיא שאובה ממקום זה במקרא. אולם כאשר כל עושרך קשור לצאן, לכבשים ולעזים, מה זה אומר עליך כשאתה קורא לבתך “כבשה”? באותה מידה יכולת לקרוא לה “סחורה”. אם כך הוא קרא לרחל, שהיא הבת האהובה עליו, אפשר לשער שלבן לא יצר יחסים טובים יותר עם לאה. ואכן בעברית, השם לאה קשורה באופן מילולי לשור . לאה מתייחסת לילדיה כפי שאביה התייחס אליה.

כשהיא חוזרת על דפוסים מהילדות שלה, היא משתמשת בילדיה כאובייקטים שיממשו את החלומות הבלתי מוגשמים שלה. תוך כדי תהליך הילדים יוצאים מופסדים מפני שנמנעת מהם אותה אהבה ללא תנאי שהם זקוקים לה כדי להתפתח לבני אנוש מלאים עם ודאות פנימית לגבי ערכם.

פעמים רבות אנו עושים מניפולציות על הילדים שלנו, ומשתמשים בהם כדי לממש את השאיפות שלנו, את אלה שלא הצלחנו עדיין להגשים. זה לא מצליח. אין סיבה שזה יצליח. אף פעם לא נוכל לנצל מישהו אחר כדי להשיג משהו שאיננו שלנו, מפני שבסופו של דבר גם אם נשיג את הדבר הוא לא יהיה שייך לנו. אך דפוסים יכולים להשתנות מכיוון שבן אדם הוא חופשי. לאה יכולה למצוא שלווה פנימית באהבה העצמית שלה בנוכחותו של אלוהים. לאה מבינה זאת לבסוף כשמגיע תורו של יהודה להיוולד – יהודה, הבן הרביעי.

איכות יהודה

כשנולדים שני ילדיה הראשונים, לאה מדברת על הכאב שלה, הפגיעה, ועל תחושותיה על היותה דחויה בידי בעלה: “ראה אדוני בעניי… כי שמע אדוני כי שנואה אנכי.” כשנולד בנה השלישי, היא מקווה שאלוהים יביא ליחסים טובים יותר בינה לבין בעלה: “עתה הפעם ילוה אישי אלי” אך בהולדת יהודה אנו שומעים שיר חדש לגמרי: “הפעם אודה את אדוני” – הפעם אומר לו תודה.

אין אנו שומעים דבר על כאב, אין זכר לבדידות. יעקב אפילו אינו מוזכר לטוב או לרע: רק הודיה נשמעת כאן. כשלאה יולדת את בנה הרביעי היא אומרת “הפעם אודה את אדוני” ולכן קוראת לבנה יהודה. “יהודה” משמעו הודיה הכרה. הכרת תודה אינה הכנעה. לאה מסוגלת ללכת אל מעבר לתלות שלה ביעקב, ולעמוד בנוכחותו של אלוהים כבת אנוש בעלת כבוד עצמי. הספק הבסיסי שהיה לה לגבי עצמה נפתר.

כשהיא אינה תלויה עוד באף אחד, אולי בפעם הראשונה בחייה, מרגישה לאה את היותה ראויה, שהיא “מספיק טובה” – היא חווה את הסיפוק שלה. היא אומרת הפעם, היא אינה מכחישה את עברה, היא אינה מעמידה פנים שהוא לא קיים, אך היא חוגגת את העובדה שהיא התקדמה והמשיכה הלאה. “הפעם אני מעריכה את עצמי. הפעם אני יודעת מי אני. הפעם איני מרגישה שאני צריכה מישהו אחר כדי לממש את עצמי. הפעם אני מודה לאלוהים.” היא השיגה ודאות בסיסית לגבי זהותה, ערכה וכבודה העצמי.

שלא כמו שלושת בניה הראשונים של לאה, נולד יהודה בלי תנאים. לאה מסוגלת לקבל ולאהוב את יהודה ללא תנאי, ואהבה זו היא שנוטעת ביהודה את תחושת הוודאות הנוגעת להוויתו ולמקומו בעולם.

אמונה באם האומנת

חבר שלי, מלומד גדול בתחומי הפילוסופיה של ימי הביניים והמחשבה המיסטית, נסע פעם מניו-יורק כדי לבקר את רב מנשה, מיסטיקן ירושלמי. הצטרפתי אליו.

“מה משמעותה של ‘אמונה’ עבורך?” שאל רב מנשה את ידידי המלומד.

המלומד בחן את העמדות השונות של נושא האמונה, מימי הביניים ועד לזמן החסידות. רב מנשה האזין בסבלנות ואז השיב:
“זה כל כך הרבה יותר פשוט מזה” אמר, “אמונה היא התחושה שמרגיש התינוק שאימו לא תשמוט אותו לרצפה.” התינוק העטוף בזרועות המערסלות של אימו הוא הדימוי החזק ביותר ובאותו זמן העדין ביותר של ודאות. האם, בנוכחותה הפשוטה, מאצילה אהבה ללא תנאי לילדה. האם המערסלת, הקרויה בעברית אומנת, נותנת לתינוק תחושת בטחון ובהירות . כפי שרב מנשה היה מודע לכך, המילה אמונה היא וריאציה של המילה אומן – האם המינקת . כשמקשיבים בתשומת לב לניואנסים שבשפה העברית, אנו יכולים להעריך ש”אמונה” יצוקה בקונוטציות של דימוי התינוק שבזרועות אימו. ולהפך, אנו יכולים לראות איך פעולת האומנה של הרך הנולד מכילה בתוכה את ההדים של היחסים שבין אלוהים לבין המין האנושי. זוהי החוויה של לאה המערסלת את תינוקה יהודה.

מצויידים בנקודת המבט הזו על אמונה ועל אהבת אם, אנו יכולים להתחיל ולהתקרב להבנה כיצד תהילת אלוהים בפי לאה הופכת להיות אם-הדפוס של תפילת הבוקר שלנו העוסקת בוודאות בסיסית. אני מאמין שלאה יכולה לחוות את עצמה בנוכחות המאששת של אהבת האל מפני שבפעם הראשונה בחייה היא מעניקה את אותה חוויה בדיוק למישהו אחר. בחוויתה בפעם הראשונה את הרצון שלה והיכולת להיות נוכחת בלי תנאים עבור בנה, היא מבינה את החוויה הזו כהשתקפותה של הנוכחות ללא תנאי של האל בחייה. ממש כפי שהיא אומנת, מערסלת בזרועותיה את יהודה, כך גם אלוהים אומן אותה.

הצעה זו היא יותר מכל תיאוריה פסיכולוגית על אישה המשליכה את רגשותיה על אלוהים. כדי להתרשם מהעומק המיסטי של חוויתה של לאה אנו צריכים להתבונן במקרה של נוח כפי שחקר אותו רבי מרדכי לאיניר מאישביץ, חסיד קיצוני ומורה של המאה התשע עשרה, בעבודתו המרשימה “מי השילוח”.

הלחישה של אלוהים ומיתוס המבול18

אלוהים הציף את פני האדמה במים, כשהוא ממית את כל היצורים החיים מלבד אלו שניצלו בתיבת נוח, כלומר: נוח, משפחתו, וזוג אחד מכול חיות העולם. אחרי שנגמר המבול ונוח ומשפחתו מצויים כבר על אדמה יבשה, מספר המקרא:
“וירח אדוני את ריח הניחח ויאמר אלוהים אל לבו לא אוסיף עוד לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי.” (בראשית ח’ כ”א-כ”ב)
שואלים הפרשנים: “האם נוח שומע זאת? האם נוח מודע לדברים שאלוהים אומר כשהוא מדבר אל עצמו?” השאלה במלוא משקלה התיאולוגי היא כזו: “האם יכול אי פעם בן אנוש לדעת מה אלוהים חושב או מרגיש?”

שניים מהפרשנים החשובים ביותר של הטקסט התנ”כי הרמב”ן וספורנו, עונים על השאלה בשלילה מוחלטת: “לא, נוח אינו שומע את שאלוהים אומר בלבו”. כך הם מפרשים את הטקסט כל אחד בדרכו שלו. אך הרב מאישביץ חושב באופן מנוגד לפרשנויות הקלאסיות ועונה על השאלה ב”כן” שקט. “כן, נוח אכן שמע את הלחישות של הלב האלוהי”.

ה”אישביצר” (כפי שהוא ידוע בחוגי החסידים) מסביר שכאשר נוח עוזב את התיבה הוא מלא בתחושת התפעלות ורמת מודעות גבוהה ליצורים סביבו. כשהוא הולך דרך פיסת אדמה ירוקה שמתמלאת לאט לאט חיות חדשה, הוא חש שההרס הגדול של המבול היה תוצאתו של הדחף הבלתי נשלט של בני האדם להתרחב. הוא חווה צורך עז בגבולות, ובריסון עצמי. האישביצר מלמד שנוח הבין אז שרגשותיו אינם אלא השתקפות של הכוונה האלוהית. אם הוא מרגיש צורך עמוק בריסון ובהגבלה, חייב הדבר להיות משום שהאל חווה באופן דומה רצון לריסון עצמי והגבלה. בכך שהאזין למחשבותיו עצמו, יכול היה נוח לצותת לשיחתו הפנימית של אלוהים. בהבנה שמשנה את נקודת המבט, מלמד הרבי מאיבשיץ שאם אני מאזין ללחישה של נשמתי, אני מאזין למעשה ללחישה של אלוהים הקדוש. (מי השילוח, כרך 1, ע’ 19, טור 2)
בכתבים מיסטיים רבים הטקסט שמוכיח מחשבה זו נמצא בספר איוב י”ט פסוק כ”ה: “ומבשרי אחזה אלוה” המיסטיקנים מסבירים את מה שנראה כפרדוקס – הראייה דרך הבשר – באומרם שתפיסת אלוהים אינה תהליך של צפייה חיצונית, לא כמו ראייה מרחוק: תפיסה של אלוהים היא חוויה פנימית. דרך החוויה שלי אני רואה את אלוהים. בכך שאני מאזין בתשומת לב לתהליך הפנימי של הוויתי, אני יכול להבין את האלוהות שבתוכי ולקבל מושג מסוים של האלוהי בכבודו ובעצמו. אני והאלוהי משדרים על אותו תדר.

האישביצר מלמד שנוח, באמצעות האזנה לרצונות שבלבו, היה מסוגל להבין את הרצונות השוכנים בלבו של האל. החיבור הדינאמי עם האלוהי שמגיע מהאינטואיציה העמוקה ודרך התבוננות קפדנית בעצמי כמקור עילאי של ודאות. זוהי הבנה פסיכו-רוחנית של הפסוק “ומבשרי אחזה אלוה” אני צריך לבטוח בידע העמוק שבלבי. אם אני מקשיב, ישמש לי לבי כמדריך – וילמד אותי את הסודות הוודאיים של דרכי.

נחזור ללאה. נוכל לומר כעת שלאה הבינה שהיכולת החדשה שלה לאהוב את יהודה בלי תנאי היא הידהוד של אהבתו הבלתי מותנית של אלוהים אליה.

למה דווקא יהודה הוא המיוחד? מה פתח את החוויה החדשה הזו שלאה לא הייתה מסוגלת לפגוש בלידתם של שלושת בניה הראשונים? התשובה המשתמעת ממדרש אחד מפתיעה באופן קיצוני. על פי המסורת היו ליעקב ארבע נשים. לכל אישה אמורים היו להיות שלושה בנים כדי שיחד הם יהוו את שנים-עשר שבטי ישראל. כשלאה ילדה את בנה הרביעי, ההבנה שלה את טבע משפחתה והתפקיד שיועד לה בתוכה, הושהתה לרגע כחוויה של הפתעה. ברגע זה היא נפתחה להבנה חדשה וגבוהה יותר.
מנקודת המבט של ודאות רגשותיה, של אהבה ללא תנאי ואיכפתיות כלפי בנה הרך הנולד, לאה חווה ודאות פנימית על כך שהיא מוערכת ללא תנאי ואהובה על ידי האל. מתוך ודאות בסיסית זו של הוויה, יכולה לאה להצהיר בשמחה “הפעם אודה את השם” שיר של שמחה ושל ודאות שאת צליליו אנו שומעים מהדהד בכל בוקר: “מודה אני לפניך” – אני מקבל אישור לעצמי במחיצתך .

ההידהוד של יהודה

לאה חווה את הרגע הקיומי-דתי של תחושת בטחון בידי אלוהים, של היותה אהובה על ידי האל, כשבנה הרך בין זרועותיה. האהבה ללא תנאי שלאה יכולה להעניק ליהודה התינוק מספקת לו תחושת ודאות לגבי עצמו, לגבי ערכו ומקומו בעולם. תחושה זו של ודאות בסיסית היא המתנה הגדולה ביותר שיכול הורה לתת לילדו, משום שהיא מכינה את הילד לחיות ולפעול בתוך עולם חסר ודאות. האהבה היא הבסיס של איכות יהודה.

איכות יהודה היא ההכרה בוודאות בסיסית של הוויה, והיישום שלה. לאה אינה מבינה רק את הוודאות הבסיסית של ההוויה שלה, היא מסוגלת גם להעביר את הוודאות אל בנה יהודה. במובן זה האיכות של יהודה יכולה להיתפס גם כפעולה וגם כהידהודה. כדי להעמיק ברעיון זה אף יותר, אנו זקוקים להשוואה קצרה בין חייו של יהודה לבין חייו של ראובן, בנה הבכור של לאה.

קורה פעמים רבות שהורים מגלים שילדיהם ירשו מהם בצורה מוגזמת גם את היתרונות וגם את החסרונות שלהם. כך הדבר אצל לאה וילדיה: ראובן ויהודה.

כבכורם של לאה ויעקב, צריך היה ראובן על פי המסורת לרשת את מנהיגות השבט. במקום זאת, ראובן מאבד את עצמו ואת זכותו מלידה בגלל המבוכה שלו. יעקב מתאר אותו לבסוף כבלתי יציב ומעניק את המנהיגות ליהודה מה קרה לראובן ולמה? שני מקרים בחייו של ראובן מהווים מפתח לבילבול שלו בקשר לכיוון שלו בחיים, ולחוסר יכולתו להתאים את המעשים הנכונים לכוונותיו הטובות.

בבראשית ל”ז רואים האחים את יוסף מתקרב אליהם מרחוק והם זוממים לרצוח אותו. ראובן מציע לאחיו דרך פעולה שונה, כשהמקרא מביא את כוונותיו באופן ברור: “אל תשפכו דם! השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלכו בו” – כשהוא מתכוון להציל אותו מידיהם ולהחזיר אותו לאביו ראובן מצליח לשכנע את האחים לא להרוג את יוסף, ומתכנן להציל אותו מאוחר יותר. אך בזמן שהאחים יושבים לאכול, נראה שראובן נעלם, והוא חוזר רק לאחר שהאחים כבר מכרו את יוסף לעבדות. הנושא הבוער בסיפור הוא – לאן הלך ראובן?

המדרש מציע אפשרות שאחרי שהוא שכנע את אחיו לא להרוג את יוסף, הלך ראובן להתפלל ולצום על חטא קודם. במקום לסיים את המלאכה ולהוציא את יוסף מהבור כפי שבאמת הייתה כוונתו, הוא קפץ לעניין דחוף אחר. על איזה חטא קודם שהסיח את דעתו של ראובן מביצוע הכוונה להציל את יוסף מצביע המדרש? כשרחל מתה, קיווה ראובן שמעתה והלאה אביו יעקב יכבד ויאהב סוף סוף את אימו לאה. הוא ציפה שאביו יעביר את מיטתו לאוהלה של לאה אימו. כמו שקורה פעמים רבות במורכבות של הדינמיקה המשפחתית, הפנים ראובן את ההזדקקות הנואשת של אימו. הוא ספג את חווית התלות שלה ביעקב. אך יעקב בניגוד לציפיות, מעביר את מיטתו אחרי מותה של רחל לאוהלה של בלהה שפחתה. תגובת לאה להשפלה המוחלטת הזאת אינה מתועדת במקרא. אך ראובן בנה לעומת זאת, מתפוצץ מכעס.

כדי להבין את עוצמת תגובתו עלינו לזכור שהחוויה הראשונית שלו את עצמו, מרגע לידתו היא של אמצעי להשגת יעקב עבור לאה אימו. השם שאימו נתנה לו שמשמעו: “ראו – יש לי בן” מוסבר בפסוק כנובע מהצורך שלה ביעקב. היא חושבת שהבן שלה יגשר בינה לבין לבו של בעלה. זאת הופכת לסיבת קיומו הפנימית של ראובן, גם אם הוא מעולם אינו חושב על כך במונחים הללו במודע. כשיעקב מעביר את מיטתו לאוהל בלהה במקום להעבירה חזרה לאוהל אימו, ראובן, על פי פסקה מעורפלת בתנ”ך – “סותר את מיטתו של אביו”. אפשר להבין שהכעס הראשוני פורץ מתוכו באמצעות קיום יחסי מין – יש לשער שקיומם הוא ללא הסכמת בלהה, אשתו של אביו. בסיפור השני הוא עושה מעשה לא פחות דרמתי במזרח הקדום – הוא מעביר את מיטתו של אביו לאוהלה של לאה אימו.

על פי הטקסט המדרשי, לאחר שראובן עומד להציל את יוסף בשכנעו את אחיו לתת לו למות בבור במקום להרוג אותו בעצמם – דעתו מוסחת באופן כלשהו על ידי זיכרון החטא של “סתירת מיטתו של יעקב”, ובמקום לחזור לבור כדי להוציא ממנו את יוסף כפי שתכנן תחילה, הוא מחליט פתאום לקחת על עצמו צום חרטה שנועד לחזרה בתשובה מהחטא של חילול מיטת אביו. עד שהוא חוזר לבור, יוסף כבר נמכר למצרים. המדרש אומר שראובן סובל מחוסר מיקוד בסיסי – בילבול באישיותו של ראובן. המקור של בילבול זה, על פי ההצעה המרומזת בעדינות על ידי המדרש, הוא חסרון מהותי של העצמי של ראובן. המעגלים העמוקים של נשמתו מחוברים בצורה כזו שהתחושה הראשונית של עצמיותו הוא כמו של כלי המכוון לזכייתה של אימו ביעקב. רחל היא, אם כך, זאת שמקלקלת לו תמיד את הגשמתו העצמית.

בהקשר הזה הזעם הראשוני שלו אינו מפתיע. זעם בעוצמה ואלימות כזו מתפרץ רק כשהעצמי המזוייף שאותו הפנמנו כדי לכסות על התחושה הבסיסית של חוסר יכולת מאוים. העצמי האוטנטי שלנו כפי שהוא מוגדר לעולם אינו פגיע בפני נסיונות פגיעה חיצוניים. לכן אין זה מפתיע כלל שהדינמיקה הפנימית הלא מודעת שלו מונעת ממנו מלהציל את יוסף. אחרי הכל יוסף הוא בנה של רחל. יוסף ממשיך בדור השני – דרך העדפתו הברורה בידי אביו על פני בניה של לאה – את העדפתו של יעקב את רחל על פניה של לאה.

במונחים מעשיים התנהגותו משקפת בילבול פנימי עמוק המבטא את עצמו בחוסר יכולת להתרכז, ובמקרה הגרוע, בחוסר אחריות שיכול לגרום מוות. הבילבול שלו מהותי, משום שראובן חסר את הפנימיות של האישיות. נראה שראובן אינו יכול להעריך את האינטואיציות של עצמו, אינו יכול או אינו מוכן במישור כלשהו להביא להתרחשות של מה שהוא יודע שיביא לו סיפוק עמוק. הוא רוצה להציל את יוסף, ובאותו זמן הוא אינו רוצה.
השורשים של חוסר יכולתו של ראובן להגיע לסיפוק נעוצים בחוסר ודאות פנימית לגבי הערך העצמי שלו. ספק זה, שהוא המרחק מהעצמי, חייב להיות קשור למרחק הראשוני שהפריד אותו הן מאימו והן מאביו. כפי שראינו הילד ראובן הוא דמות טראגית, הנמצאת במלכודת של היחסים שאינם קיימים בין אימו לאביו. לא רק שמעיין האהבה ללא תנאי של לאה יבש, אותה האהבה הנחוצה כדי להזין את הוודאות הפנימית של בנה ואת אישיותו, גם יעקב אינו מצליח להציע מצדו תחושה של ניחומים או ודאות לבנו, כי ראובן נולד מלילה של ודאות מזויפת – הוא נולד מאיחוד שבו אביו חשב שהוא נמצא עם אישה אחרת.

בליל כלולותיו חשב יעקב שהוא נמצא בזרועותיה של רחל אהובתו כאשר למעשה הוא היה עם לאה. על פי פירוש אחד של הטקסט נוצר ראובן כתוצאה מאיחוד זה. בעוד התלמוד מעודד מגוון רחב מאוד של ביטויים מיניים בתוך נישואין, איחוד כזה הוא אסור . אדם אינו יכול להיות עם אישה אחת כשהוא חושב על אחרת. הדבר מוזיל את האקט המיני מהביטוי של “אני-אתה” – השתלבות של שני אנשים וחלומותיהם, ל”אני-אובייקט” – אדם אחד המנצל את האחר באקט של תשוקה שלא מומשה.

הורים רבים חוסכים כסף במשך כל חייהם כדי שילדם ילמד באוניברסיטה הטובה ביותר, בעוד שבסתר לבנו אנו יודעים שכאשר יגיעו לגיל שמונה עשרה, תהיה חשיבות מעטה לשאלה היכן הם ילמדו: יכול להיות שישיגו עקב כך עבודה שהיא מעט טובה יותר, תנאים מוצלחים יותר, יכול להיות גם שהם יקבלו יותר שכר – אך בסופו של דבר, לא יהיה בלימודים באוניברסיטה דבר שישפיע כהוא זה על עיצוב האישיות הרגשית הבסיסית שלהם. התיכון חשוב אמנם, אך בית הספר היסודי חשוב ממנו. לגן הילדים יש ערך עצום, אך שנתו הראשונה של הילד – קריטית. השנים הראשונות של הילדות הן המעצבות את אישיות הילד. עם אישיות זו הוא מתחיל את חייו וממנה הוא צריך לפרוץ ולגדול.

אני נזכר בילדות המוקדמת שלי.

הורי שהגיעו מפולין ניצלו בעור שיניהם מאירופה של היטלר. האדם המשמעותי ביותר בחייה של אמא שלי תמיד היה היטלר. אפשר היה לחשוב שהוא השכן שלנו ממול. המטרה שעמדה לנגד עיני כשהייתי ילד, היתה לגרום לכך שההצלה שלה מהזוועות תהיה כדאית עבורה. כשהיינו טובים היא אמרה לנו: “היה כדאי להינצל”. כשהיינו ‘רעים’ היא אמרה לנו ברמות דציבליות גבוהות שלא כדאי היה להינצל בשבילנו. עבורה התקיימנו רק כחיילים במלחמתה הבלתי פוסקת בגרמניה הנאצית. בדרך מיסתורית שרק ילד החי בממלכת הלילה יכול להבינה, נחשבו השגיאות שלי כנקודות הפסד שלה בקרב ההישרדות המתמשך שלה נגד היטלר. אין הכוונה שלי להתחשבן עם אמא שלי. חס וחלילה. היא אשה נפלאה ואני גאה בכך שהיא אמא שלי. ובכל זאת, באופן שבו גדלתי, היתה חסרה לי הוודאות שאני טוב, בעל ערך או ראוי מספיק. חשתי ריקנות. אנשים מסוימים מנסים לחפות על הריקנות באמצעות נישואין ליעקב בחשיכה, בכך שהם גונבים את בעלה של חברה או של אחות. אחרים נעשים רבנים, או שהם נתלים בכותרת אחרת שמופיעה לפני שמם, כדי להסוות את אותה ריקנות. אם אינני מאמין שאני מספיק טוב, אתחפש ואעמיד פנים באמצעות תארים או יחסים שאינם באמת שלי.

לפיכך התחלתי במסע חיי, בחיפוש אחר הידיעה שאני נחשב, שאני מיוחד, בלי קשר לדברים שאני עושה או משיג בעולם הזה. לדעת עובדה זו, משמעה להיות מסוגל לקבל את אהבת אלוהים – או את אהבתו של כל אחד אחר לצורך זה. אני מסוגל לקבל אהבה רק אם אני מאמין שאני ניתן לאהבה. הגעתי לשנות השלושים המוקדמות שלי כשהבנתי שכך הדבר. באותו זמן, הפסקתי להרצות על נושאים תיאולוגיים ביהדות הקלאסית ונכנסתי לכיתות כדי ללמד על נושאים כמו צחוק, עצב, בדידות וחוסר ודאות. רק לאחר שהרגשתי את הוודאות הבסיסית שאני אהוב בידי אלוהים, חשתי שאני מוכן ללמד מתוך הלב ולהפוך למדריך רוחני במקום להיות מרצה טוב. היה זה אז כשהתחילו אנשים לבוא אלי ולהתייעץ אתי בנוגע לחיים שלהם ולא רק פנו אלי כדי לקבל ממני מידע.

($$$ אולי חסר פה משהו, לא מתחבר)

אנו יודעים זאת בצורה אינסטינקטיבית. המסורת המיסטית אף הולכת למקום קודם בהרבה: ליחסים שבין הבעל לאישתו ברגע ההתעברות. המיסטיקנים אומרים שהבהירות שקיימת בין ההורים, האהבה שישנה ביניהם ברגע ההתעברות – לכל אלה השפעה משמעותית על התינוק שיוצא מבטן אמו. בלבול לגבי זהותו של בן הזוג באותו רגע, יגרום לחוסר בהירות או ודאות אצל הילד. ואומנם, כך אנו רואים את חוסר העקביות, חוסר היכולת להחליט וחוסר הוודאות שהופכים להיות מאפיינים בולטים באישיותו של ראובן.

מאוחר יותר בחייהם, כשראובן ויהודה נקראים לפעולה בזמן משבר, איפיוני אישיותם מתחדדים מאוד. בבראשית מ”ב, לומדים בני יעקב לדעת מפי המשנה למלך המצרי (יוסף בתחפושת) שהם יכולים לחזור למצרים כדי לקנות את התבואה שהם כל כך זקוקים לה, אך ורק בתנאי שבנימין יחזור איתם. ראובן ויהודה מנסים לשכנע את יעקב להרשות להם לקחת את בנימין בדרכם חזרה, אך ליעקב יש תחושה מוקדמת של סכנה והוא מסרב. בנסיון לשנות את דעתו של אביו, ראובן אומר: “את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך” יעקב אינו מתרשם. בדאגה לחייו של בנו בנימין, הוא אינו חש הקלה מהאפשרות להרוג גם שניים מנכדיו.

ממש כפי שאמו השתמשה בו כדי להשיג את אישורו של יעקב, כך מראה ראובן שהוא מוכן להקריב באופן מעשי את שני ילדיו על מנת להשיג את אותה תוצאה. הוא עד כדי כך לא בטוח בעצמו, עד כדי כך לא בטוח בערכו וכוחו, שהוא אינו חש שביכולתו להעמיס על עצמו את נטל האחריות. אחריות אישית יכולה רק לזרום מתוך תחושה של ערך עצמי. הוא זקוק לבסס את ערכו דרך האחרים, וכך הוא מציע את חייהם של ילדיו, עצמו ובשרו, כערובה למעשיו. מלבן ללאה, מלאה לראובן וכעת מראובן לבניו, הכאב מועבר הלאה. בסיפור זה מתברר אף יותר מכך: חוסר היכולת לפתור את אי הוודאות הבסיסית של זהותנו מביא לשחיתות מוסרית.

מייד לאחר שראובן מציע את הצעתו, מנסה גם יהודה לשכנע את אביו, ומספק לו כטיעון את הניגוד הגמור: “אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כך הימים” (בראשית מ”ג, פסוק ט’). יהודה אינו זקוק למתווכים; הוא בטוח בעצמו, ויש לו ודאות בנוגע לערכו. יכול להיות שיהודה אינו בטוח לגבי תוצאות המסע למצרים, אך הוא בטוח בעצמו. יעקב מסכים.

יהודה לוקח אחריות אישית וראובן לא. ראובן אינו מצליח מפני שחסרה לו הוודאות הפנימית של עצמו שעליה מתבססת האחריות האישית. אם הוא אינו בוטח במלוא הווייתו או סומך על עצמו, כיצד יוכל לצפות שאחרים יעשו זאת? בחוסר יציבותו, ראובן מעולם לא ירש את עמדת המנהיג. לעומתו יהודה, “האריה”, ניחן במעלות רבות והוא היורש. כמובן שאין זה צירוף מקרים ששושלת דוד המלך, שהיא שושלת המשיח – מוצאה מיהודה. יהודה הוא האב המוליד של המשיח משום שהגאולה צומחת מהוודאות הפנימית של ערך עצמיותו של האדם.

זוהי מתנתה של האם לאה לבנה יהודה. המקרא מעלה את האפשרות שהמשיחיות קשורה לאהבת הורים את ילדיהם ללא תנאי, ובכך שהם מפקידים בידם את תחושת עצמיותם, שמאפשרת להם לנהוג ביושרה ואחריות. הרושם של מתנת העצמיות מורגש על ידי הילד ומלווה אותו לכל אורך חייו. הבן יכול אז להעביר הלאה את המתנה הזו של ודאות פנימית ביחס לעצמו גם לילדיו. התוצאה של העברה זו, על פי ההבנה התלמודית, הוא מה שמכונה “העידן של ימות המשיח”, ששורשיו נעוצים בספר בראשית והוא ממשיך ועולה בדינמיקה מתמדת של טוב ויושרה.

מהו שם?

מושג הוודאות, במשמעות של בטחון ואמון, מופיע בשפה העברית בתקופה שאחרי התנ”ך כמלה “ודאי”. למרות שאינה מופיעה בתנ”ך, שורשיה של המלה מצויים בכל זאת במקרא, מפני ש”ודאי” ניתנת לקשירה אתימולוגית עם “יהודה” – השם שצמח מקריאתה אסירת התודה של אמו בזמן היוולדו: “הפעם אודה את אדוני”. המלה יהודה מסמנת הודיה.

ספורנו, פרשן התנ”ך מאיטליה של תקופת הרנסנס, סוגר את מעגל ההבנה כשהוא מצביע על כך שהשם “יהודה” הוא בצורה מסויימת השם של אלוהים. מה שההערה המעגלית של ספורנו רוצה לומר היא שהוודאות ביחס לאלוהות יכולה להתבטא לאו דווקא בוודאות של עיקרי אמונה כלשהם או תורה מסוימת, לאו דווקא על פי אמונה מהו טבע הדברים במציאות החיצונית, אלא דרך חוויה של הוודאות המוחלטת ביחס לייחודו של היחיד, ערכו וכבודו.

התפילה “מודה אני לפניך” והילד שהיווה השראה ליצירתה – יהודה, הופכים לאחד. אנו מבינים שהוודאות הבסיסית שמובעת בתפילה היא האופן שבו התודעה התנ”כית קוראת ליחיד לחוות את עצמו בנוכחות האל. ברגע הולדתו של יהודה, זו בדיוק ההתנסות של לאה ביחס לעצמיותה. תפילה זו של התחברות לאל, אף הופכת להיות שלובה בצורה מהודקת יותר עם האופי התנ”כי כשאנו נזכרים בהבחנה שמצאנו אצל ספורנו, שהשם של יהודה מכיל בתוכו גם את שם אלוהים.

בעזרת כלי ההבנה שפיתחנו עד כה, נוכל לשוב ולקרוא את תפילת הבוקר “מודה אני”.

המפתח לקריאה המחודשת היא המלה “יהודי”. מאין באה המלה “יהודי”? בעברית, “יהודי” משמעו בפשטות: להשתייך לשבט יהודה. המלה “יהודי” היא צומת דרכים לשונית ורוחנית שבה נפגשים הקשרים של הודיה, ודאות, ואלוהות. כל המשמעויות הללו נפגשות בבוקר כשהיהודי אומר את תפילת “מודה אני לפניך”. “מודה” שמהדהד על דבריה של לאה “אודה”, שהוביל לכך שקראה לבנה בשם יהודה, שהוא היהודי הראשון. לומר: “מודה אני לפניך”, משמעו להצהיר בוודאות ומתוך הודיה: “יהודי אני לפניך – בנוכחותך אני יהודי”. להיות יהודי משמעו להיות אדם שחווה מדי יום את הוודאות הבסיסית של החיים באופן אישי בנוכחות אלוהים. “מודה אני” – אני מדגיש את האני, העצמי שלי. “לפניך” – ובעודני עושה זאת, אני ניצב לפניך, בנוכחותך. ההבנה המסורתית של תפילת “מודה אני” כביטוי של אסירות תודה, היא למעשה רק תוספת לרעיון זה. כדי לחוות תחושה של הודיה כלפי האחר צריך אכן להיות בנוכחותו וביחסים איתו.

אין חסדים זולים או ארוחות חינם. לא קל מבחינה פסיכולוגית ורוחנית לומר “מודה אני” מתוך המקום העמוק ביותר. כפי שלמדנו, בתוך ההצהרה היומית על הוודאות הבסיסית נמצאות גם הדמעות של לאה, אמו של יהודה. תפילת “מודה אני לפניך” מהדהדת עם שיעוריה המרים של אשה שהצליחה להעלות את עצמה מתוך הריקנות לגבהים. יחד עם הצהרת הוודאות הבסיסית בכל בוקר, ועם ההערכה המלאה של העונג החם שמרגיש האדם כשהוא מתכרבל בזרועותיו של אלוהים, זוכר היהודי בכל בוקר גם את הסכנות של הספק הפנימי והמרחק הרגשי שצריך לעבור לפעמים כדי להגיע לוודאות של איכות יהודה. זוהי המהות של היהדות – רוחניות של יהודה.

Meet Dr. Marc Gafni, Visionary Philosopher,
Author, and Social Innovator

as featured in