Join Our Weekly Church of Evolutionary Love Sign Up

Integral Kabbalah Notes 1

This article only appears in hebrew. The Notes below are part of a book under preparation on the topic on Integral Kabbalah.

The form and core content of this book was completed in 2005.

The notes below taken by a student in the class sometimes reflect my intention and sometimes I read them and I have no idea what they are really all about.

There are many misquotes and mis-reperesentations in the notes but that is all okay and in the nature of things.

There is enough sacred Torah in the notes to make it worth publishing on the web and those who are serious will benefit from the Torah.

As it is now being prepared for publication I would appreciate it if those working in this did not “borrow” the material but graciously allowed me the time to publish it appropriately.

Thank You.

קבלה אינטגראלית זהו תחום שאינו קיים. יש קבלה, ויש פילוסופיה אינטגראלית. קבלה זה תחום של תורת הסוד שהתחילה לפני כ- 3000 שנה, סודות מיסטיים שהועברו מדור לדור, עולם של מיסטיקה מצד אחד; ועולם שני שנקרא ‘אינטגראלי’, זה מופיע בהרבה מקומות, למשל אצל אראבינדו, ופירושה תפיסת עולם שמנסה להכיל את מרבית האמת שניתן להכיל. ניסיון לאחות את הקרעים, לאחות את כל תחומי הידע, לא להשאיר דבר בחוץ. ארבינדו לוקח את כל המדעים ומכניס לסיפור. אנו נוציא מכל התחומים מגמות כלליות, בדוקות, שמוסכמות על מרבית החוקרים בכל תחום. נוכל לשאוב מן המקורות האלו את המגמות הבסיסיות בכל תחום, ואז נחבר בין סוגי הידע השונים, ופתאום נוכל לראות תמונה מדהימה שאיכשהו פותחת בפנינו מציאות שכרגע בלתי אפשרי לראותה.התחום החדש שאנו מנסים לבסס – יהדות אינטגראלית. זה תחום שמכיל הכי הרבה אמיתות שניתן להכיל. אינטגראלי פירושו ‘להכיל’, מלשון ‘התכללות’ – להכיל הכי הרבה אמת שאפשר. בדרך כלל אני בוחר עמדה ואומר שהיא אמיתית ומשתמש בה לנגח את שאר העמדות. למשל, בעולם היהודי, הקונסרבטיבי הוא נגד האורתודוקסיה והרפורמים וכו’. יהדות אינטרגרטיבית פירושה להכיל את האמת האמיתית העמוקה של כל הזרמים וליצור זרם חדש. ואולי גם להכיל אמיתות אינטגרליות מדתות שונות נוספות. כלומר, זהו ניסיון לראות את האמיתות של כל מערכת בעולם וליצור מזה סינתזה שתיצור ראיית עולם מקיפה שתוליד משהו חדש.

אינטגרטי integrity – יושרה, זה קרוב ל’אינטגראל’. כלומר, ככל שאני מסוגל להכיל יותר חלקים של האמת, תהיה לי פחות מחלוקת. מחלוקת פירושה שיש גבול, יש אמת שלי ואמת שלך, יש גבול בין האמיתות והמלחמה מתחילה לגבי השאלה היכן הגבול.

אנו מייסדים יהדות אינטגראלית, אבולוציה מתוך המקורות של היהדות עצמה, ששם יהיה מקום גדול להלכה, להבנות מיסטיות, לתפיסות שבאות מכל הזרמים ביהדות, שעושים להן אינטגרציה ויוצא משהו אחר לחלוטין, ויהיה גם מקום לאמיתות בסיסיות שנובעות מכל מערכות הידע העמוק בעולם.
כדי שתהיה לנו יושרה, נצטרך ללכת שלב אחר שלב ולבנות את התפיסה הזו, ולהבין עקרונותיה.

זה יהיה דרך מפגש עם הוגה מודרני אינטגראלי, פילוסוף של התפיסה הזו, קן ווילבר. הוא עוסק בפרוייקט שדומה לפרוייקט הגנים, שמנסה להבין את כל מערכות הגוף ולהבין מטרתם. וווילבר עוסק בפרוייקט של הרוח, המודעות – ניסיון מקיף למפות את כל הידע בעולם, לשרטט לאן פניה של הרוח המתפתחת, ובעצם – של האלוהות. לאן פני האלוהים פונים. הנחת היסוד היא, שהאלוהות מתפתחת והיא מתגלה כיום לא כפי שהתגלתה לפני 2000 שנה. האל שהתגלה בסיני מגלה היום הרבה יותר. האל הזה התפתח איכשהו בתוך עצמו. זו תפיסה בסיסית בספר הזוהר. הוא מתפתח ומתגלה מתוך עצמו בכל דור. ואם אני רוצה להבין את ההתפתחות הזו של האלוהות משך הדורות, אני צריך לנסות לשרטט את הקווים הכלליים של התפתחות הרוח.

נניח, שלכל תחום יש תובנות בסיסיות – ללשון, לשפה, לביולוגיה, לבודהיזם וכו’. ונניח שהיינו מוציאים את התובנות הבסיסיות של כל התחומים בעולם מתוך ניסיון למפותם ולאפיין את הקווים הפנימיים ולחבר ביניהם, ומתוך חיבור זה להגיע למפה גדולה של כיוון הרוח, לאן אנו הולכים.

אנו רוצים להבין את מקומה של היהדות בתוך התפתחות הרוח, לבדוק מהי תרומת היהדות להתפתחות הרוח הזו. למשל מדברים על מדיטציה, ויש כאלו בקבלה, אך זה לא התחום העיקרי של היהדות. זה יותר שייך לבודיהזם. הגם שיש מדיטציה יהודית ויש מדיטציה בודהיסטית.
הרוח היא סימפוניה שיש בה הרבה כלים וכל מערכת של הרוח צריכה לדעת לנגן בכלי הייחודי שלה כדי לנגן בכלי שלה. כך גם הכלי היהודי – עליי להבין את המוסיקה, את הסימפוניה וכך להבין את הדרך הרוחנית של העולם היהודי ומדוע היא חיונית להתפתחות הכללית של הרוח.

הדרך שנעשה זאת תהיה קודם כל דרך ספריו של ווילבר כבסיס.
נתחיל עם sex, ecology & spiritually (ספר שעוסק בהארה), ואחר כך ספרים נוספים. בעבר הרמב”ם פגש את הפילוסופיה של אריסטו, כיום אין דו שיח של העולם העברי היהודי עם החשיבה הטובה שבעולם. השאלה היא כיצד אני יכול להיכנס לעומק ההתגלויות הכי עמוקות של העולם כיום ולהבין מה ההפריה ההדדית עם היהדות והתפיסות האלו ומה המחלוקת ואיך יוצרים מכך אינטגרציה.

רוב האנשים מבזבזים חייהם בתוך המערה בחושך (אפלטון). אין בכך רע (בכך עוסק סרט ‘המטריקס’), אך משם אי אפשר להגיע להארה, היציאה מן המערה מביאה לאור, לראות את התבניות הבסיסיות של המציאות שלפיהן אני חי. זה קשה אך אפשרי.
אנו לא הולכים ללמד את ווילבר, אך נשתמש בתפיסות שלו כדי שדרכן נגיע לתפיסות היסוד של העולם הרוחני היהודי ונוכל לראות מה מקומן בצורה אינטגראלית.

אנו נגדיר תפיסות המובילות אל ההארה.
נלמד מהי הבנת היהדות ל’הארה’. כדי להגיע לכך אני צריך לרצות בכך בכל לבבי ובכל נפשי ובכל מאודי. אחרת, אי אפשר לעמוד בזה.
ננסה לחשוף את התבניות הבסיסיות ביותר של המציאות.

גוף ראשון, גוף שני, גוף שלישי
נתחיל מתפיסה בסיסית שעניינה חילוק בין גוף ראשון, גוף שני, גוף שלישי.
מדובר בשלוש פרספקטיבות עיקריות על המציאות:
אדם ראשון – גוף ראשון. הפרספקטיבה של האני, אני חווה, אני רואה, אני מרגיש. למשל, מדיטציה – זוהי פעילות של גוף ראשון. אני מנסה לחוש את האני שלי שמתמזג עם האַיִן.
גוף שלישי – אני מתאר את המציאות, כללי הפסיכולוגיה וכו’. אני מדבר על המציאות.
עד כה, מדע הרוח עסק באחד מהשניים הנ”ל:
הפסיכולוגיה – גוף ראשון. אני כך וכך. אני כזה וכזה.
המדע – גוף שלישי, מתאר מציאות מורכבת/עמוקה וכו’.
כשווילבר מתאר את הדת (ונותן לה צבע כחול) הוא מתאר אותה בלי להיכנס לעומק ההוויה שלה ולהבינה. ולכן מתאר אותה על פי הצל שלה, פחות או יותר: שוביניסטית, מוקיעה את הסוטה ממנה וכו’. כלומר, עיקר תיאור ה’כחול’, הדת הקלאסית, הוא תיאור על פי הצל של הדרגה הזו.

אך אין בכך כדי להבין את החוויה הפנימית של האיש הרוחני שנמצא בתוך המערכת שלו. וצריך להבין זאת.
וזה מעלה את השאלה – היכן הגוף השני? בתפילה. תפילה היא גוף שני. תפילה משמעה – אני מדבר עם אלוהים. ופתאום ווילבר הבין, בעקבות שיחות וראיית שלוש הפרספקטיבות, שחסר במערכת שלו משהו חשוב, הוא הגוף השני. התפילה – חוויית האדם הרוחני שנמצא בדו-שיח עם האחר הגדול.

ישנו סיפור בהקשר זה – ר’ יצחק מברדיצ’ב, מיסטיקאי מדרגה ראשונה, הוא היה נון-דואליסט, זה גוף ראשון, האני שלי הוא חלק מהאין, הכל אחד, אין משהו מחוץ לאחד, אין דואליות, הוא הבין שאין דואליות, אני חלק מהאחד. ומספרים עליו שכשהיה מברך ברכה היה מברך :”ברוך אתה (!!!!!!!!!), אתתההההההה !! ” וזה גוף שני. זה כמו להוציא החוצה הוראות בבודהיזם (pointing out instructions).

כלומר, כשהאל נוכח, אז במכניזם הרוחני הזה, אני פוגש את ה’אתה’. אני לא נכנס במסע להתמזגות עם ההווייה (=גוף ראשון), כי בזה אין התמרה אמיתית; מה שדרוש זה הקשר עם האחר הגדול, עם ה’אתה’, שהוא פונה אליו וגם נכנע אליו בשלב מסויים. זה מעורר התנגדות, זה קשה.

בתוך גוף ראשון מסתתר אגו גדול, אני אלוהים, אני חלק מאלוהים וכו’. אך למעשה צריך לבטל את האגו. יש מקום לגוף ראשון, אני מתמזג עם האַיִן וכו’ – אך צריך את שלוש הפרספקטיבות של המציאות. אם חסר לי פן אחד של המציאות, חסרה לי היכולת להתפתח מבחינה רוחנית. קודם עליי לדעת אני-אין, וזה על ידי מדיטציה, שהיא הכלי לפנות לאלוהים בגוף ראשון – פני האלוהים הם דרך מדיטציה.
ולפנות לאלוהים בגוף שלישי זה דרך מדע – מדע פורמלי או קבלה – מדע שמתאר את האלוהות. בגוף שני זה פנייה לאלוהות דרך תפילה. ואם חסר אחד מאלו אז יש de-facing של האלוהות. קרי, חסר משהו בפנימיותו של האל, כי אין לך ‘רבת-פנים’, האלוהות נובעת מ’רבת פנים’. הניו אייג’ היהודי ברח מגוף שני, התמקד בגוף ראשון. זה נבע מהחסידות, שהתעסקה הרבה בגוף ראשון, אך גם בגוף שני. ולכן הר’ מברדיצ’ב, שכל מגמתו להידבק אל האַיִן דרך המדיטציה הפנימית שלו, להתעלות מעל גבולותיו הצרים של האגו ולהיכלל באין (דרך שאמניזם וכו’) – הוא אומר ‘אתה’, קרי, מסוגל להכיל בבת אחת את הגוף הראשון והשני. ובאמצע מאה 19 הוא מכנס בית משפט ומעמיד למשפט את אלוהים ! והוא נון דואליסט! ועל מה? על הרעב, על היתומים וכו’. יש תיעוד של משפט שהוא מנהל נגד האלוהים. בבודהיזם אין דבר כזה. בודהא/לאו-צה לא מעמיד את אלוהים לדין, כי זה גוף ראשון או גוף שלישי, ואין שם גוף שני.

הבעיה היא שגוף שני הפך ל’סנטה קלאוס’ – קרי, הגוף השני נהיה מעין סבא בשמיים של שכר ועונש. התפיסה של האחר, של השני, הפכה אפוא לפרימיטיבית: נשחד את האלוהות והיא תעשה לי טוב…בעוד שלמעשה זה יותר עמוק. ובעקבות המרד של העולם המערבי הפוסט-קנטיאני נגד התפיסה הפרימיטיבית של גוף שני, נעלם גוף שני, והתחילו לדבר רק בגוף ראשון ושלישי.

אם כך, גוף שני משמעו – פנייה בלתי אמצעית לאלוהות, וזה נקרא ‘ישראל’, ישר-אל.
היהדות דוגלת בתפיסה של גוף שני. אך לתפיסה שלמה צריך את שלוש הפרספקטיבות.
וכל שלוש הפרספקטיבות האלה נעוצות בתוכנו, ולכן משקפות בחינות שונות של המציאות. יש סוגים שונים של מחקר שנובעים מגוף ראשון, יש מגוף שני, ויש מגוף שלישי. ווילבר טוען שאין למעשה מחלוקת ביניהם, למרות שכל סוגי הידע האלו חושבים שהם חלוקים ביניהם. לדעתו, אין מחלוקת אלא שכל אחד בא מפרספקטיבה אחרת וכולם משלימים זה את זה.

כשעושים מדיטציה זו חוויה שונה מאשר לימוד עיוני של טקסט: הראשון זה התמזגות של גוף ראשון, האחרון זה גוף שלישי והגוף השני זו פנייה ישירה.
למשל, ‘אני מודט ומרגיש שגבולות גופי נמסים’ = גוף ראשון.
החלוקה הזו לשלוש פרספקטיבות קיימת בתפיסות שונות בעולם.
בעצם, יש מחלוקת גדולה; יש בתי ספר של I am; ויש בי”ס יהודי; ויש את המדע. והם חלוקים בצורה מהותית זה מול זה. ווילבר אומר שבעצם אין מחלוקת יסודית בין שלוש המגמות היסודיות האלו הקיימות כיום בעולם תרבות הרוח, ושכל אחת מהן ניגשת מפרספקטיבה אחרת שניתן לאחדן לאונטולוגיה אחת.

שלוש התפיסות האלו הן חלק מאותו אל אחד, ממציאות אחת, אך מהוות הסתכלות שונה על אותה מציאות. וזה מאפשר להתחיל גישה אינטגראלית, שמאחדת את כל שלוש הפרספקטיבות. זהו חידוש ענק.

התפיסה הפוסט-מודרניסטית גורסת שיש רק פרספקטיבה ללא אונטולוגיה. כלומר, אין מציאות, אין אונטולוגיה. יש רק פרספקטיבה. וכאן אומרים – לא, דווקא הפרספקטיבה שנעוצה בשורשי המציאות היא אונטולוגיה. ווילבר חולק על הפוסט-מודרניזציה שאומרת שאין דבר שקיים אלא פרספקטיבות. ואומר – לא, המציאות עצמה נובעת מפרספקטיבות !! כלומר, יש אמת אחת אינטגראלית שכלולה בפרספקטיבות השונות, המשקפת את המציאות.
זהו חידוש עצום. הרי בתקופת התלמוד לא היו שלוש הפרספקטיבות האלה.
70 פנים לתורה מתייחס ל’איך אתה ניגש לטקסט’, קרי, הטקסט הוא דבר קדוש שיש לו ‘רבת פנים’; זה לא מתייחס לתרבות. אפשר אולי לומר ש- 70 פנים לתורה משקפת תפיסה של פרספקטיבות, אך כתפיסה בלבד, ולא מבחינה מהותית.
וכאן התפיסה הזו אומרת – בוא ניקח את כל הידע שקיים בעולם, בתרבות, וננסה לשרטט תמונה שלמה. ולשם כך צריך להיות מוכן להתבטל מעט.
ניגון – יכול לעזור לי בגוף ראשון, התמזגות עם המציאות, או ביצירת קהילה, ואז זה גוף ראשון ושני ביחד. בדרך כלל פעולה אחת יכולה לשמש למס’ צרכים. למשל, תפילה יכולה להיות גוף שני וגם גוף ראשון, על ידי ניסיון להידבק לאין, כפי שהחסידים רצו.
למשל, לימוד תורה זה גוף שלישי – מתאר את כללי וחוקי המציאות; תיאור אופי המציאות. ובאו המיסטיקאים ואמרו שבתוך תלמוד תורה יש גם אלמנט תפילה, כלומר, שיש בו גם גוף שני.

פרספקטיבה אינה מקרית. יש הרבה פרספקטיבות. פרספקטיבה היא עצמותית, וזהו חידוש ענק. הפרספקטיבה שלי היא המקור של המציאות האולטימטיבית!! קרי, יש מציאות אולטימטיבית שמתגלית דרך כל המדעים. וזהו חידוש ענק. ומכאן מבינים מה זה 70 פנים לתורה, ודרך הפנים השונות אני מגיע לאונטולוגיה. ואני מבין שצריך לעשות מדיטציה כדי להגיע לרמה מסוימת של הארה. אך גם להתפלל. וגם לעסוק במדע. כי כדי להגיע להארה משמעו להגיע מן החוץ אל הפנים של המציאות. כלומר, יש כאן שרטוט של 3 נתיבים להארה.

המילה ‘הארה’ פירושה, אפוא, 3 דברים –
– מהפכה מדעית, רציונלית – גוף שלישי.
– מדיטציה – גוף ראשון.
– תפילה – גוף שני.
מכאן, כדי להיות מואר עליי לעשות practice בשלוש הדרכים הנ”ל, בשלושת הגופים הנ”ל, אחרת לא אגיע להארה.

ווילבר מדבר על 4 רבעים שהם בעצם שלוש הפרספקטיבות הנ”ל: החוויה הפנימית של האינדיבידואל – איך אני רואה את העולם ואיך אני מרגיש כשאני מודט וזה גוף ראשון. וכן – דרך הגישה המדעית, גם של היחיד וגם של המערכות, וזה גוף שלישי. ופרספקטיבה שלישית היא ‘אנחנו’, מערכות יחסים, אני-אתה, זה גוף שני. והרוח נעה בשלושתם.

“שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד” – ג’ פני המציאות זה ה’ אחד. וכדי להגיע לאחד אני חייב את שלושתם.
ובמשך השנה נעבור מגוף ראשון לשני ולשלישי, וחזרה. עד שנבין שתרגולים אלו פותחים לנו עולמות שלמים.
אמנות בדרך כלל משויכת לגוף ראשון, משום שיש לה הסתכלות סובייקטיבית על המציאות. זה לא ניסיון לתאר מציאות אובייקטיבית על פי כללי מערכותיה (=גוף שלישי) אלא תיאור ממקום סובייקטיבי.

האם יש היררכיה כלשהי בין הפרספקטיבות? לא, הן במידה שווה מגלות את האלוהות. ואם אחת חסרה – זה לא קורה, חסר משהו באלוהות.
למשל – רפואה: כדי לרפא מישהו אתה צריך את שלוש הפרספקטיבות. בדרך כלל חשבנו ברפואה המודרנית במאתיים השנה האחרונות שלרפא זה על ידי מדע (גוף שלישי), כלומר, לתאר את האדם כמו אובייקט, case. בעקבות הפיכת האדם לגוף שלישי המדע אכן עשה דברים גדולים שלולא הוא לא היה יכולים להגיע לזה כשעסקו, למשל, בחטא ובעוון ובכשפים וכו’. והיום אנו נהנים מהישגים אלו. אך פתאום הבנו, שלגוף הבשר הזה יש שם, ודווקא המדע עצמו, של גוף שלישי, התחיל מחקרים וראה שאם הרופא נכנס ושואל בגוף שני את החולה ‘מה שמך’ אז החולה יכול להתרפא ביתר קלות. מדוע? זה לא מהמזרח. זה נלמד ממחקר רפואי נטו, מתפיסה דיאלוגית. ואז התקדמו עוד ואמרו, שהצורה בה אדם חווה את עצמו, חווייתו העצמית מבחינה רפואית, משנה לחלוטין את יכולתו להירפא, וזה גוף ראשון. כלומר, הרפואה למדה אט אט שאי אפשר לרפא בלי שלוש הפרספקטיבות של האלוהות. והיכולת שלנו לצאת מן המערה אל האור, לחתור להארה, הרבה יותר קלושה אם איני מסוגל להפעיל גוף ראשון, שני ושלישי. כך למשל אפשר להתחיל את המדיטציה בשתיקה (גוף ראשון), לעבור לניגון (גוף שני) ולהגיע ללימוד גוף שלישי, וחוזר חלילה, בבחינת “והחיות רצא ושוב”.

קן ווילבר לא רואה עצמו כהוגה מקורי שבא לקבוע תפיסה חדשה. הוא רואה עצמו כאדם שמנסה לאסוף ולשרטט את מקומה של הרוח בעולם, בדור הזה. זה כמו לעשות סדר. הרוח הגיעה למקום מסוים בדור הזה. צריך לקרוא המון ולחוות המון כדי לדעת היכן אנו נמצאים, למפות. כמו שעשו הרמב”ם, אריסטו; וכאן אנו מנסים לראות את התפיסה העברית העמוקה ולהפגיש אותה עם המקום שהרוח המודרנית נמצאת היום, ובמפגש הזה אנו נבין את כל אחת מהתפיסות הללו באופן אינטגרטיבי.

מסירות נפש, צניעות, תשוקה אמיתית – לבוא עם אלו ללמידה.

יש כיום תפיסה של הארה התפתחותית (evolutionary enlightenment) (אנדרו כהן); יש התפתחות. למשל, דארווין מדבר על התפתחות בתחום הביולוגי. וזה משקף גישה לפיה יש התפתחות בכל התחומים, לרבות של האל, של התודעה, של הרוח. ובתורת הזוהר, התפתחות האל זה הסוד הגדול. מה שהיווה מחלוקת מול הרמב”ם.
אדווייטה – אתה עושה מדיטציה כדי להתמזג עם האין, ואתה נשאר שם, וזה הדבר הכי חשוב. השאר לא מעניין.
אך ביהדות זה הפוך – ברגע שהגעת להארה, אכפת לך יותר מכל. אתה מצטער בצער השכינה.

אנו לא לומדים כאן את קן ווילבר. אנו לומדים קבלה אינטגראלית.ראייה רחבה. ניסה להוציא מגמות כלליות מכל התחומים השונים, ולראות מהי המגמה הכללית של הרוח.

18.9.05
אנו לא במפגש חי עם המקום שבו נמצאת המחשבה האלוהית בדורנו, בין היתר משום שלא יודעים איפה לפגוש זאת, איך ליצור שפה שתאחד את מיטב ההגות הפוסט-פוסט מודרנית, את כיוון הרוח, יחד עם מקורות ישראל. ליצור שפה כזו – זה לא פשוט.

אין הכוונה ל’דע מה להשיב’. זה יותר קרוב לכך שהר’ קוק כותב שהאלוהות מתגלה מחדש בכל דור ודור, ולפגוש את האלוהות של הדורות הקודמים זו עבודה זרה. יש את האלוהות של הדורות הקודמים, “אלוהי אבותינו ואמותינו”, ויש את המפגש שלנו עם האלוהות כאן, להיות בקשר חי ותוסס עם אלוהינו. אני לא יכול לומר שמה שהיה בדרום צרפת במאה ה- 12 או בזמן הזוהר זה “אלוהינו”, כי זה “אלוהי אבותינו”. ההתגלות האלוהית בכל דור היא שמאפשרת ליצור חיים עמוקים, וכיצד היא מתגלה בדור שלנו – דרך המדעים השונים והתיאוריות השונות. ובכך נעסוק. ולא עוסקים בזה כיום בדרך כלל כי זה לא ידוע, צריך לחקור ולהבין מה המגמות הפנימיות, זו עבודת חיים. ואז לחזור ולראות כיצד השפה הזו נמצאת בדו שיח עם מקורות ישראל. והיכולת לעשות זאת מאפשרת לנו להגיע ל”לפני ה'”, למקום של הארה, ‘תורה’ לשון ‘הארה’. זה מאפשר לנו לרפא את הקרע בין העולמות השונים. אנו ננסה לאחות קרעים ברמה העליונה ביותר.

רוחניות ודת

מי שעוסק כיום בחיפוש הרוחני ללא הפן היהודי הוא נרקיסיסט. כלומר, עסוק בעצמי, בחיי, בעומק שלי, בחיפוש שלי, ובעיקר ב’שלי’. זהו נרקיסיזם. ובנוסף – אין שום עניין למה שקורה אחריי, בדור הבא. בעולם המודרני קוראים לזה רוחניות, ומפרידים זאת מדת. למשל, אנדרו כהן הוא מורה רוחני בחו”ל; אך בארץ יש מערכת פנימית, תעודת זהות, היכולת שלנו לשנות את המדינה באחריות ולהוריש משהו לדור הבא, זה אך ורק דרך הכלים הפנימיים של המדינה הזו. זה לא אומר שאין כלים אחרים להגיע לעבודה פנימית, להארת היחיד, בלי קשר ליהדות. אלא מה? השאלה היא אם אני מעוניין רק בהארת היחיד. כי כיום מדברים על ה’רוחניות שלי’, אין כללי התחייבות, אין מערכת ריטואלית שמאפשרת לי להעביר זאת לדור הבא, או לעצמי כשאני בימים קשים. כלומר, כיום רוחניות זה משהו אקלקטי, ללא חיוב לפרקטיס יומיומי, ללא מחויבות לציבור הגדול יותר, שבו אני חי. זה מזכיר תא בגוף שמתחיל להתרבות בצורה דינמית בפני עצמו ולא מתחשב באחרים – סרטן.

מה קרה? כולנו מרדנו בדת. ואנו לא מציעים חזרה לדת במובן של דתי לעומת חילוני. אלא זו הצעה לאלטרנטיבה אמיתית לדת, קרי, המשכיות, מערכת כללים, לשבור את הנרקיסיזם, להיות מחויב למשהו גדול ממני, שקשור לדורות.

רוחניות משמעה –

1. מפגש של יחידי סגולה עם המציאות שמצליחים לגלות את עומק המציאות. מפגש זה מגלה את כללי הפנימיים של המציאות: אדם פוגש מציאות, מרגיש שיש משהו מעבר, ואז מתרגל ומגיע למצב של הארה, קרי, הבנה שהכל קשור בהכל. שאין ניתוק אחד מהשני. שזה עלמא ד’יחודא ולא עלמא ד’פירודא. הכל מאוחד ומיוחד. יש אחידות עמוקה בעולם. אני מבין שאני צריך להתנהג בחמלה ובמוסריות בין אדם לחברו, זה מעורר רצון להרחיב זאת לעולם.
2. אך איך מעבירים הארה זו לאחרים? עד שהם מצליחים להעביר זאת לאחרים, הם יוצרים דת – דת היא כלי להעביר אמיתות של הארה לדורות הבאים מבלי שכל אחד בתוך הדת נגע בצורה בלתי אמצעית בחוויית ההארה. אם כך, המניע של יצירת דת הוא חמלה. אני רוצה ליצור דת כי אני מעוניין בכולם. זו הדמוקרטיזציה של ההארה. זו לא תפיסה נרקיסיסטית. אני מעוניין שכל אחד יקבל הארה. אני מעוניין לשתף אחרים במה שהגעתי. דת כוונתה לשדר /להנחיל את האמיתות שיוצאות מהארה, ללא חוויית הארה. ויש לדת מגמה נוספת – דרך הריטואל שלה תהיה התעוררות לאדם שמקיים אותו לאותו זיכרון של הארה שקיים בתוכו. זהו ניסיון לעורר באדם, דרך הריטואל, את ההארה באופן בלתי אמצעי. זוהי הרמה השניה של הריטואל (הרמה הראשונה – אמיתות מוסריות, ערכים). אנו צריכים כללי מוסר, שבאים מכל הדורות, ומאפשרים לי להתמודד על פי כללי מוסר וחמלה. זוהי כוונת ‘תורה’ לשון ‘הוראה’. אך ‘תורה’ היא גם לשון ‘לתור’, לחפש, ואז יוצאים להודו… אצלנו יש פיצול בין השניים, מכירים רק את הפן של ההוראות, ההנחיות. הדור שלנו לא מוכן לקבל שרק קבוצה של יחידי סגולה יהיו מוארים. זה בעקבות התפתחות זכויות האדם, מעבר מעולם של יחיד סגולה ששולט לעולם שבו לכל אחד יש עמדה וערך וייחוד, ואז מתחילים עם זכויות פוליטיות וכו’. אך הזכות הבסיסית של האדם היא להיות מואר, להיות נביא – בלשון הרמב”ם. אם כך, משהו קרה בעולם, ואת מה שקרה הדת לא תפסה. כשכל מערכות יחידי סגולה קרסו, דווקא הדת נותרה. והיא עדיין משדרת שרק הם היו מוארים ואנו מקבלים את תוצאות ההארה שלהם, של אותם חכמים גדולים, ושלנו אין סיכוי להגיע למה שהם הגיעו.
3. אך כיוון הרוח כן נתפס דווקא על ידי אראבינדו והרב קוק, לפיהם הארה נגישה גם לכל אחד, לעצמי. והרוחניות בשלב השלישי שלה היא מרד אמיתי וצודק נגד דת שפיצלה את עצמה, שנמצאת בקרע עצמי, שמביאה רק את צד ההוראה ולא את צד האור והחיפוש. ובשנים האחרונות רוצים למצוא את הרוח לא דרך הדת.
4. אך שכחו את הסיבה לקיומה של הדת, את הסיבה לכך שהרצון האלוהי העצים עצמו ויצר דת בעולם. מה הסיבה?
a. כדי שלא נהיה נרקיסיסטים, שנוכל להעביר זאת לדור הבא. למשל, אני מבין על ‘חופש’ מתוך סדר פסח יותר מכל הוגה. זה נקרא לחיות את הריטואל, זה יוצר עם, ומכניס לעם מערכת ערכית בכל עם. במשך כל דור ודור יש מערכת שהם חיו שמאפשרת להם להפנים נקודות ערך חיוניות. אך גם זה לא מספיק.
b. העולם הרוחני והעולם הדתי צריכים להתאחד. היום, 70% מהעולם קשור לדת זו או אחרת. אין סיכוי לתקן עולם ללא דת. בלי לחדש את הדת מתוך עצמה – אין סיכוי. צריך זיווג פנימי מתוך הדת עצמה וליצור דת שהיא שילוב בין הטוב שברוחניות לבין הטוב שבדת. וכל המחלוקת התרבותית בין דת לרוחניות באה מבורות טוטאלית. לא מבינים את שניהם. ולכן הדבר החשוב להבין הוא שהמניע לדת היה אהבה וחמלה. ולכן הסיסמה היא לשחרר את היהדות מהממסד. לכן , לחיות כיום במדינת ישראל ולומר שאני מעוניין בחיפוש הרוחני שלי, בקהילה המצומצמת שלי, זה נחמד אך זה נרקיסיזם. רוחניות לבדה לא הולכת, צריך שילוב בין השניים – וזה נקרא ‘סוד הייחוד’ בקבלה, כי דווקא לדת יש צד גברי של חוקים, מערכת כללים, כיוון מסויים, וכו’, כל האיכויות של הצד הגברי, ולא במקרה בעולם הדתי נלחמו בנשים כי הרבנות ייצגה את העניין הגברי. והעולם הרוחני הוא מקבל, מקשיב, מחובר, מייצג את העולם הנקבי. ‘קיצוץ בנטיעות’ – החטא הזה הוא פגיעה בשכינה על ידי ניתוק בין השכינה (ספירה 10) לבין שאר הספירות, זו גלות השכינה. לנתק בין שכינה לתפארת. סוד הייחוד היום הוא לאחד בצורה אינטגרלית את הטוב מהדת והטוב מהרוחניות. וזו גישה אינטגרלית. כיום כל העולם הדתי חושד בעולם הרוחני, ולהיפך, ובצדק – כי כל אחד רואה את הצל של הזולת, והצל לגיטימי.

ללמוד אידרא כשלעצמה זה לא מספיק. סוד הייחוד היום לא במובן האישי (שמאלי תחתון – ווילבר) אלא במובן החברתי. לסוד הייחוד יש אפוא מגמה פוליטית חברתית סוציאלית וכו’ ולכן, לחיות היום בישראל ולעקוב אחר דרך רוחני שבא מאבותינו היא להרוג את אמא ולהיות נרקיסיסט. סוד הייחוד זה נקרא לעשות אהבה, נרקיסיזם זה לאונן. ויש הבדל בין השניים. זוהי טרמינולוגיה של סארטר. והוא צודק. וכדי לעשות זאת צריך להסיר את האגו, לגעת בדבר בצורה בלתי אמצעית, דרך מעשה. לא דרך דיאלוגים חילוניים-דתיים, כי שם כל אחד בא להוכיח שהוא שומר על שלו, ולא הבינו זה את זה. הם צדקו, כל אחד מהצדדים; האיש הדתי שראה עצמו קשור לחילוני, והחילוני שראה עצמו קשור לדת ולערכיה (מוסר, העמקה, קהילה וכו’) – שניהם לא הבינו זאת לעומק. ולכן היום הדרך היחידה לעשות את סוד היחוד לעומק היא באמצעות דגם של קהילה על כל מובניה, ארצית, שאפשר להגיע אליה והיא תעשה את החיפוש וההתפתחות כדי ליצור קהילה של ‘סוד היחוד’.

דוגמא – קבלות שבת. לפני 600 שנה זה לא היה קיים כפי שזה כיום. זה אומר שצמח ריטואל חדש, כי היה לו צורך אמיתי. ולכן יש דינמיות טבעית שבה צומחים פרקטיסים שונים. ‘מי השילוח’ של האישביצר עוסק בזה.
איך מגיעים לחידוש ללא אנרכיה? סיפור מקוצק – הרבי מקוצק שואל את תלמידיו ‘היכן האל נמצא’, כל תלמיד מציע תשובה והרבי שולל זאת; והתשובה שלו – האל נמצא היכן שמרשים לו להיכנס.

זהו על פניו סיפור רוחני, אך זה מפספס את המסורת של קוצק, כי הסיפור הזה בעצם עוסק במצוות, כי הרבי התכוון שמרוב עשייה של מצוות, אז אין מקום לאל להיכנס. וזה מבוסס על הבעל שם טוב שאמר שלא יכול להיכנס לבית כנסת כי צפוף שם, ופותח את ספר הזוהר שאומר שכשמתפללים מצוות אנשים מלומדה, התפילה לא עולה למעלה. כל התפילות נשארות למטה ואז צפוף בבית הכנסת… והנקודה היא שאפשר – והאישביצר אומר זאת – לקיים את כל השולחן ערוך כל ימיו ואף פעם לא לקיים את רצון ה’. זה משפט של רב חסידי באמצע המאה ה- 19. והוא מסביר שזה מה שנקרא להיות ‘ישראלי’, קרי, ישר-אל, כלומר, יש לי קשר בלתי אמצעי עם האל. אני רוצה להיות ישר-אל, לא רק להסתמך על הדת וה’מוארים’ שיצרו אותה.
כלומר, העניין הישראלי עולה, ובעומקו הוא – ישר-אל.

כל ההארות למיניהן שותפות להארה אחת בסוף.יש דרכים שונות, יש דגשים שונים, כלים שונים (סימפוניה שבה כל אחד מנגן כלי אחר של הרוח).

***

אמרנו, שהמגמה המרכזית של הארה, של עבודת ה’, זה להיות “לפני ה'”. זה דורש צניעות, הסרת האגו, עבודה וכו’. לצאת מהמערה , שלגביה אפלטון כותב שכולם נמצאים שם כל החיים. למילה “לפני” יש 3 משמעויות –

1. פנים
2. לפני
3. פנימי

אם כך, להיות “לפני ה'” משמעו להיות בתוך פנימיות פני האל. מה זה אומר? פירושו שאני לא עובד עבודה זרה. עבודה זרה היא: “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”. ואנו דורשים כאן, “אלוהים אחרים” זה עבודה זרה; ‘אחר’ זה אחור באחור, זה נתק מ”על פניי”, קרי, יש כמה פנים של האלוהות וכשיש לך אלוהים אחרים, העדפה/בחירה של פן אחד של האלוהות נגד שאר הפנים אז זו עבודה זרה. ‘פנים’ זה פרספטקיבה (פן). ואז – אל תיקח פרספקטיבה אחת ותגיד שאלו הם הפנים היחידות שיש. ו”פני האלוהות” זה גוף ראשון, שני ושלישי:

1. I am – האני שלי מזדווג עם האין. למשל, מדיטציה; אשראם.
2. תפילה – אני מדבר עם האלוהות. (גם כאן אפשר להכליל אשראם)
3. לימוד על הדבר – סוציולוגיה, הלכה, מדינה וכו’. למשל, האקדמיה.

כדי שאהיה “לפני ה'” ולא במקום של עבודה זרה, אני חייב שיהיו לי 3 פני האלוהות. מבלי שיחסר לי פן כלשהו.

יש ג’ מניעים של האדם על האדמה –

1. להיות חופשי freedom
2. להיות טוב goodness
3. להיות מחובר realationship

יש מבנה שטחי של המושגים הנ”ל שמראה על יחסיות בהם. אך בעומק יש שם מוחלטות. אין יחסיות בין אמא תרזה להיטלר. כל אחד מן המושגים עומד בפני עצמו אך לבסוף הם יהיו מחוברים.
על ג’ הדברים הנ”ל העולם עומד. זו עמדה של רוב הדתות והמע’ הרוחניות בעולם. יש מערכות שיעדיפו מושג אחד על אחר.
יש הגדרות שונות ל”חופש”, למשל, זה להיות בשיא הפוטנציאל שלך (הגל).

דיברנו על הכנעה, הבדלה והמתקה – וכאן אנו מפרשים אותן כרמות תודעה.
למשל, באהבה – הכנעה זה ‘כולי נכנע’ ; הבדלה – אינדיבידואציה; המתקה – איחוד.
וכך בכל תחום.

כשאני בא בפני האל אני צריך להתחיל עם הכנעה. כלומר, אני לא מדבר עם האל בגוף שני, אין לי את החוצפה הזו. זו האלוהות של הכל, מחייה את כולם, אני אפילו לא יכול לשוחח אתו. האל הוא גוף שלישי, “מלך העולם”, כך אומר האר”י ואני נכנע מהעוצמה הענקית הזו. זה למצוא את מקומי בפרופורציה במערכת הענקית הזו, וכולי מתבטל בפניה. מודעות שלי כיצור בפני העולם הענק הגדול הזה. זו הכנעה, האל הוא בגוף שלישי.

הכנעה חשובה, אך לא מספקת אותי, כי היא מולידה קשר עם המע’ האלוהית בעולם, ואז נוצר סוציולוגיה, מוסר, מדע וכו’ כי כולם עוסקים בגוף שלישי – הם אומרים ‘לא הסתפקנו באלוהות של גוף שלישי’ כמו הכנסייה באירופה, שאמרה שהאל הוא המע’ הכללית של העולם. וזה מתורגם במושגים של חילוני, ל-מדע. כלומר, בדיקת העולם בגוף שלישי. וכל הפסיכולוגיה והחשיבה המדעית ההתפתחותית מתבססים על זה שיש בעולם אל בגוף שלישי ואני מנסה להבינו. וגוף שלישי כאן הוא חיוני. כי כל מה שאנו לומדים על פסיכולוגיה זה גוף שלישי, אני יוצר תשתית של כללים שמאפשרים לי לבטא את התנהגות האדם. האל מתורגם למושגים מדעיים. המחקר הוא בגוף שלישי. קאנט אומר שהדבר הכי מביך שאדם מודרני עושה זה להתפלל. המודרנה בתקופת קאנט שואלת – מי מתפלל ?! ואיש מודרני כיום לא מתפלל, כי בפנימיותו היומיומית זה לא עמדה שמתאימה לאדם מודרני. יותר סביר שהוא יעשה תואר באוניב’ ולחקור.

הבעיה – האם האל בגוף שלישי מספק לי את הכמיהה הפנימית של האדם בשלושת המושגים הנ”ל, חופש, טוב וחיבור? כן ולא. למשל, מע’ מוסרית עוזרת לי להבין מה זה טוב ומה זה רע, על פי אותם כללים שלה. חופש, חשיבה פוליטית של גוף שלישי הולידה דמוקרטיה. כלומר, המדעים למיניהם (החברה, המוסר, ההתנהגות, הדתות וכו’) עזרו לנו ליצור חופש טוב וחיבור, אך לא לגמרי, כי בגוף שלישי אני עדיין מרגיש מוזנח ולא מחובר ועבד של החברה (פוקו, ודרידה –כל אחד הוא עבד של אישזהו הקשר) וזה הפוסט מודרניזם.
. כל מדעי ההתפתחות (stages) מובאים דרך מדעי ההתנהגות. למשל, הספר גברים ממאדים ונשים מנגה. אנו מבינים פתאום שיש מיפוי עמוק בעולם של המציאות, אך לא מיפוי מוחלט. זה אל בגוף שלישי.

ולכן אני הולך לגוף שני – “ברוך אתה” (ולא “מלך העולם”) – קשר חי, ישר-אל, לא בלתי אמצעי, ובקשר החי והתוסס הזה יש לי מע’ יחסים אישיים ואז אני כבר לא לבד. ר’ נחמן – אתה יוצא ליער ומתבודד בדו שיח עם ה’ – זה גוף שני. כי לא מספיק לי אל של גוף שלישי שנותן לי מע’ מוסרית וכללים של מוסר או מצוות או מדע. אני רוצה להרגיש את חיבוקו של האל, שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני. אל שעוזר לי בבדידות, כי נוצר חיבור; ועוזר לי לממש את הטוב שבי, להבדיל מקאנט שסבר שמספיק אל בגוף שלישי כדי ליצור טוב, אך צריך אל חי.

אל בגוף שני זה הבדלה. פירושה שאנו בקשר, אנו בדיאלוג (בהכנעה אין דיאלוג חי, למשל, דיאלוג שלי עם המצוות, שם אני מתבטל). ואיפה החופש? אני עדיין משועבד. אני בכל זאת כפוף לדיאלוג. חסר משהו, הרגשת העצמאות והעוצמה, חסר המוסר שבוקע ועולה מנבכי נשמתי, שהר’ קוק מדבר עליו, מוסר עוצמתי לעומת מוסר של ריפיון שהוא תגובה לכוח חיצוני לי, וחסר החיבור של ממש. פעם אמרו לנו – תתחתן ויהיה בסדר; אך התברר שזה לא כך, שאם תשתמש ביחסים כדי להיחלץ מהצורך לעשות חיבור עם עצמך – היחסים יקרסו. זה לא היה מובן לפני 100 שנה.

גוף ראשון – המתקה – אני לא רק בקשר עם האל, אלא אני מגלה שאני אכן מזוהה עם האלוהות עצמה, אני חלק מן האל, “אני – ה’ אלוהיך”. ה’אני’ שלי לא רק שותף, אלא נוטל חלק באלוהות ממש. זהו חופש. וזה חיבור ממקום אחר כי אני לא נואש לקבל מבחוץ חיבור. והחופש שלי נובע מתוך עצמיותי.

אם תיקח אחד מהנ”ל – לא תגיע להארה, אתה תיפול.
למשל, בעולם הטיבטי התבססו בדרך כלל על I am, מדיטציה, לחוות את עצמי כחלק אינדיבידואלי מהקוסמוס. אלא שחסרים דברים. למשל, לאנשים יש צל, ואז הולכים לחתור מתחת למע’ הפוליטית בטיבט ואם מישהו לא מחובר לצל שלו אז הוא יכול להפיל הכל. ואתה יכול לשבת במדיטציה שנים אך לא לעשות אינטגרציה לצל שלו, וזה יעשה בלגנים בכל המערכות. כלומר, מדיטציה לא מנחילה לי את הכלים לעשות אינטגרציה לצל. את זה אני עושה דרך חכמה פסיכולוגית שפותחה דרך גוף שלישי.אין מילה במזרח על מושג הצל, כמחבר את החלק המנותק שלי בתת המודע שלי ושמשפיע עליי, אני לא אוכל לעשות זאת דרך מדיטציה.

כשיש לך מאסטר במדיטציה, הוא מתוסבך מבחינה פסיכולוגית, בעקבות חוסר יכולת לעשות עבודה פסיכולוגית עמוקה. לכן אדם מואר יכול להיות אדם רע. מאידך, נניח שעשיתי עבודה מוסרית אך אף פעם לא נגעתי בהארה, אני יכול ליפול. כי מבלי שנוגעים בארוס, בתשוקה, בהארה, במקום הממלא, אז תמיד המע’ המוסרית תקרוס כי תמיד יהיה צורך שיבוא מבחוץ שלא יהיה לך כלי להתמודד מולו אם לא התמלאת מבפנים, תהיה הצפה. הארה באה משימוש בכל שלושת הפנים של האלוהות.

בעולם התרבותי כיום יש ג’ גישות מרכזיות שכל אחת מוציאה את השניה מקיום; ואנו אומרים כאן, בתפיסה אינטג’, שכדי להגיע להארה – בין של חברה ובין של יחיד – עליך להשתמש בכל הכלים. אם חסר לך כלי, אם אתה מתעלם מאחד הפנים של האלוהות, אתה עובד עבודה זרה, אתה מעצים פן אחד ומתעלם מהאחרים. למשל העולם הדתי הקלאסי כיום התמקד והעצים שני פנים – את הגוף השני (תפילה) והגוף השלישי (מצווה, הלכה).לכן חובשי כיפות הולכים כיום להודו, לחיפוש הגוף הראשון. כשחסר פן אחד תצא פתולוגיה, כי היא באה תמיד להשלים חסר באחד מן הפנים של האלוהות.

הכנעה פירושה – אני מוותר על גוף שני וגוף ראשון. אני לא חלק מהאלוהות הזו, אני לא יכול לדבר איתה, כל מה שנשאר לי לעשות זה לנתח אותה.

הכנסייה, הממסד הדתי , שהצטיין כל כך בהמוניו, שכל כך עסק באל בגוף שלישי עבור ההמוני, אז האל גוף שלישי – בעקבות החילון – תורגם לאל בגוף שלישי ביחס לעולם.
גוף שלישי הוא מחקר שממנו אני מסיק כללים לגוף שלישי.

יש קושי בהבחנות בין גוף שני לשלישי. כשאני מדבר על גוף שלישי – בין אם במוסר או במדע מוח וכו’ – זה גוף שלישי, ויש לכך השלכות בגוף שני.

25.9.05

השבוע אנו עוסקים בנושא הולון holon של ארתור קסלר, שהיה הוגה חשוב, שכתב ספר חשוב ביותר בנושא הצחוק, ובין היתר הוא דן במהות ההווייה, ובדיון הזה הוא קבע את הקביעה המאוד פשוטה לכאורה, המורכבת מהולון – כל החלקים – whole parts – שהדבר הוא מצד אחד שלם ומצד אחר חלק וזה אופייה של ההוויה מלמעלה ומלמטה.
זה קיים היום בכל תחומי ההווייה. וניכנס לראות זאת אחר כך במקורות ישראל.

הקביעה הראשונה – יש מה שארתור לקג’וי כינה the great chain of being – השרשרת הגדולה של ההוייה. תיאורה הוא, כך או אחרת, הוא מאוויי רוב ההוגים הגדולים במשך 2000 שנות היסטוריה. ובכל מערכת יש תיאור מסוים של השרשרת הגדולה של ההווייה. בפשטות, יש דומם-צומח-חי-מדבר. זהו תיאור קלאסי של ימי הביניים שמופיע ב’כוזרי’ ובכל הוגה רציני בימי הביניים, לפיו יש היררכיה מסוימת כנ”ל. באנגלית היינו אומרים שיש matter דומם, life, שבו מתחיל צומח וחי, ואז – mind, שזה המדבר. ובצורה אחרת – זה מתחיל מעולם הדומם שאין בו לכאורה חיות, זה עולה לעולם החי שהוא animat קרי שיש בו יכולת להכפיל את עצמו, בצורות שונות של מורכבות, ומכאן עולה ל- mind שיש לו יכולת להציג ולתקשר עצמו, בעולם של קומוניקציה.

יש פיזיוספיר (דומם), ביוספיר (ביולוגיה) ונואוספיר (מיינד).
וזו השרשרת הגדולה של ההוויה.

הנחת היסוד של ההגות במשך אלפי שנים היתה שכל אלו כרוכים בצורה בלתי פוסקת אחד בשני. זה לא עולמות נפרדים אלא מאחד עולים אל השני וכך הלאה, עם קפיצות. כלומר, יש תכונות יסוד שנמצאות בדומם ונמצאות גם בצומח, והצומח מוסיף תכונות על תכונות הדומם, וכל מה שיש בצומח ובחי נמצא במדבר, במיינד, אלא שהמיינד מוסיף עליהם תכונות. כלומר, כל מה שקיים בדרגה שמתחת, קיימות בזו שמעל, ובעלייה ברמה מוסיפים תכונה מתפתחת שהיא חדשה emerging quality.וההנחה היא “שמע ישראל…” קרי שיש עולם אחד.
ההולונס האלו הם תכונות יסוד.

ובצורה אחרת – הנחת היסוד של הולון היא שבכל חלק יש 2 אלמנטים שונים לחלוטין –

האחד – אלמנט החלקיות; בכל חלק יש חלקיות.

השני – בכל חלק יש גם שלמות. לדוגמא – יש נקודה, יש אות, יש מילה, יש משפט, יש קטע, יש פרק, יש ספר, יש סט של ספרים, יש ספריה. וכל שלב הוא שלם בעצמו אך הוא גם חלק מ-. ותמיד יש לשלם עקרון מארגן שאין לחלקים. למשל יש תאים ובהם אטומים וזה מגיע למערכת ולבסוף לאדם. ובעולם הביולוגי יש ארגון עולה של הדברים ובכל עלייה יש עומק לעומת השלב שלפניה. למשל, אטומים, אח”F, אטומים ומולק’, ואח”כ, גם תאים, וכו’. ויש כלל – כשהורסים משהו ברמה עליונה לא קורה דבר למה שיש מתחת. אם הורסים מלמטה זה הורס את הלמעלה. אם אני הורס בנין, אז חומר הגלם נשאר, אם אהרוס את חומר הגלם, אין בנין. אם אהרוס את האטומים, אין אדם, ואם הורסים את האדם, האטומים נשארים.
לכל דבר בעולם, למעלה ולמטה, יש את התכונה הזו של חלק ושל שלם.

פתולוגיה וחולי, גם פיזית וגם רוחנית וגם ביולוגית הוא שיש רצון של חלק להשתלט, לא להיות חלק מהמערכת השלמה, על המערכת השלמה.
או – הפתולוגיה השניה – שאהיה רק חלק.

למשל, בספרות , כשכותבים, יש משפט שבולט מדי בפיסקה מבחינה ספרותית ויש משפט שלא תופס מספיק מקום. ביחידת משטרה, כל אחד הוא חלק ממנה וגם שלם. או שמישהו בולט מדי או לא מספיק בולט.
Agency – עצמאות, תכונת השלמות.

חלקיות – קומיוניון – אני חלק מ-.
מחלוקת בעברית פירושה שאני כל כך עומד על החלק, שאני בכלל לא מסוגל לראות את התמונה הכוללת, וזה יוצר מחלוקת.
אין אג’נסי וקומיוניון, אין באלאנס בין התכונות.
ואז כל אחד נותר בפרספקטיבה ,בחלק, שלו, ולא מסוגלים לראות את המערך השלם.
דוג’ נוספת – מונרכיה – חלק אחד (מלך) שולט על כל המערכת. יש כאן חולי של אג’נסי, יותר מדי טענה מצד אחד לשלמות מוחלטת שמעיב על שאר החלקים.
דוג’ נוספת – סרטן בגוף – תא מתרבה בהתעלמות מן ההקשר שלו מבחינה ביולוגית. והתעלמות זו יוצרת את התכונה הזו של הסרטן שמתרבה בזריזות.

כלומר –
1. יש שרשרת גדולה של הווייה.
2. כל התכונות שקיימות בחלק אחד קיימות בשני, אלא שהשני מוסיף תכונות.

מעל ‘מדבר’, ב’כוזרי’ יש את המושג ‘ישראל’; המשמעות היא – אדם מואר. הוא רוצה לומר שההבדל בין האדם המואר לבין אחר הוא הקשר הבלתי אמצעי בין אדם לבין האלוהות. המרחק בין אדם רגיל לבין מואר זה כמו שלב אחר של המציאות. אך גם כאן יש צל – שהאדם המואר ישתמש בהארה שלו להשתלט על אחרים.
הכוזרי חי בעולם אתנוצנטרי ולא יכול היה לראות את ההארה מעבר לקבוצה שלו.

אך ההיררכיה קיימת, והיא נמצאת בכל תחומי המציאות. אין תחום במציאות שאין בו היררכיה. אין ‘הכל שווה’. כללי המציאות הם שתמיד יש היררכיה. תמיד יש משהו שהוא טוב יותר מאחר, אך יש בזה צל, והצל הוא שהצד שהוא כאילו יותר טוב – דוגמא:

קולברג מדבר על 4 דרגות של התפתחות מוסרית – 1. אגוצנטרי = מעגל האכפתיות שלי מצטצמם בעצמי 2. אתנוצנטרי = מעגל האכפתיות שלי כולל את כל הקבוצה שלי, זה כולל את הרמה הראשונה 3. וורלדצנטרי = עולם-צנטרי = מעגל האכפתיות שלי שייך לעולם כולו 4. כל ההוויות החיות 5. קוסמוצנטרי = כל הקוסמוס.
ואחד יותר טוב מהשני. זו קביעה ערכית, ואין לפחד ממנה. זה מעגל רחב יותר של אכפתיות וחמלה. אנו צריכים להיות מסוגלים להגיד קונטקסט מוסרי. אין מישהו בעולם שלא עושה משהו מוסרי אך עושים זאת בגלוי או בסתר. אין מישהו בעולם שמסוגל לחיות ללא מוסריות. אלו פריימים שאי אפשר בשום צורה להימלט מהם.

הקביעה שיש מעגל מכיל/רחב גדול יותר – זה אומר שהמעגל הזה יותר טוב, זו קביעה היררכית. ואיך אנו יודעים שזה נכון? זה טיבה של המציאות. סדר עולה של המציאות assending order. מי קבע זאת? במחקרים שנעשו ב 50 שנים שעברו האנשים שהיו הסובייקטים של המחקרים בעצמם קבעו, בכל העולם, בכל המחקרים, שהם הרגישו מבחינה פנימית התפתחות מוסרית שעולה ממשהו נחות למשהו עליון כשהם עלו מאגוצנטריות לאתנוצ’ וכו’.
זו היררכיה. ויש היררכיה מושחתת ויש היררכיה קדושה.

היררכיה מושחתת מבוססת על קביעה שרירותית שלא באה מהוספת רבדי עומק.
כל קביעה שבאה מהוספת רמות עומק אובייקטיביות, למשל, הרחבת מעגלי האכפכתיות והחמלה, הי א היררכיה אמיתית. וצריך לדעת לאבחן בין היררכ’ מושחתת להיררכ’ אמיתית.

כיום יש סחיפה בעולם להגיד שאין היררכיה בכלל. אך מי שבא וטוען שיותר טוב שאין היררכיה מאשר שיש – זו היררכיה כשלעצמה. כך ביקרו את פוקו, שכתב כך בהתחלת כתביו, וקראו לזה סתירה מניה וביה.
אי אפשר להשתחרר מן המציאות שלפיה יש דברים שהם פשוט יותר טובים, קרי, מולידים יותר טוב בעולם.
למשל, במחקרים של פיאז’ה – מדבר המון על רמות ההתפתחות של הילד. רמה שנקראת pre afetiv of logic – לא יכול להכיל שמישהו אחר רואה משהו אחר ממה שהוא רואה. כשהוא יגדל הוא יבין זאת, זאת רמה שניה אחרת של ההתפתחות. בטבע עצמו , בחוק הטבע עצמו מושרש טוב ורע, וצריך לעקור את האלילות המודרנית שאומרת שאין קביעות.
למשל, בהודו – שורפים את האלמנה וזה רע.

במציאות יש wholearchy = הולרכיה, זו ההיררכיה הנכונה. למשל, הערך המוחלט של חיי אדם, לעלות מתפיסה פר-פרסונלית לרמה של פרסונלית, לפיה יש ערך מוחלט של חיים עצמאיים – זו התקדמות.
תרבות שאומרת שיש מושג של עבדות עושה דה-פרסונליזציה של הפרט. התקדמות בעולם זו הכרה שלכל פרט יש ערך מוחלט.
תרבות האינקה – עקרו לבבות של אנשים. אך נחשבו מוארים.
(להוסיף כאן – סטייטס וסטייג’ס).
ההכרה שיש ערך מוחלט לחיי אדם הובאה לראשונה בתורה, בצלם אלוהים ברא את האדם, פירושו – יש ערך מוחלט לחיי אדם. זו קביעה רוחנית. זו התקדמות, זה לא היה קודם לכן, למעט בעולם המקראי, אך גם שם הייתה פריזמה אתנוצנרית, לכן אם אתה עמלק – אין ערך מוחלט לחיי אדם.

כעת נראה כיצד רעיונות אלו מתחילים להשתקף במקורות שלנו.

הולרכיה – התפיסה שאני אומר שאני שלם, בעצמי, במהותי, גם אם יש לי צרכים. אך באה התפיסה ההולרכית ואומרת – אתה גם חלק, למשל, חלק של המשפחה שלך, של הקשר שלך. זו גדלותה של אהבה, לכן אומרים – אהבה היא הארה מיניאטורית. כי אהבה מורישה בי את ההבנה שחשבתי שאני שלם בעצמי ופתאום אני מבין שאני לא שלם בלעדי בת הזוג שלי.
אהבה מלמדת אותי שאני מבין שאני חלק ואת משלימה אותי. אהבה מוציאה את האדם מאשליית שלמותו. אלא שאני לא רק חלק ממך, אלא שנינו גם חלק ממשהו גדול יותר. בסופו של דבר, אדם בעצמותו הוא אדם אוטונומי, עצמאי, שלם, וחלק מן האלוהות, מן השדה האנרגטי האלוהי. אדם בעצמותו הוא חלק והוא גם “חלק אלוה ממעל ממש”, בשפת הקבלה (הרמח”ל). דהיינו, החלקיות שלו אומרת שהוא חלק ממשהו גדול יותר מעצמו, ועל זה נאמר – כל ישראל יש לו חלק בעולם הבא.

כלומר, “כל ישראל” = הדרך שאני נהייה בעל עולם הבא, קרי, בעל הארה, היא דרך הזיווג עם החלק המיוחד שלי. אם אני שלם, אין לי כניסה לעולם הבא, קרי, להארה. לכל ישראל יש X בעולם בא. אנו חושבים שהאדם השלם הוא בעולם הבא, אך זה הפוך – האדם יכול להיכנס לשם רק אם הוא חלק. כלומר, הכרטיס כניסה שלי לעולם הבא זה להכיר בחלק שלי. אם יש לי חלק של מישהו אחר, איני יכול להיכנס. איזהו עשיר? השמח בחלקו. קרי, רק מי שיש לו החלק המיוחד לו, יקבל כרטיס כניסה להארה, שהיא עולם הבא. אני יכול להגיע להארה, ספירת בינה לפי הזוהר, מקום של ‘יאיר ה” בלשון הרבי מאישביץ, שהוא בחינת בינת הלב – דרך החלק. רק דרך החלק המיוחד לי אני יכול להגיע לעולם הבא, להארה.

גם במשהו שהוא הדרגתי יש מעבר מסוים של מחסום; עולם הבא זה כאן. הגאולה תמיד נמצאת, זו התפיסה הקלאסית של החסידות, של האישביץ. הארה תמיד נמצאת, אלא שצריך לעשות משהו כדי להגיע אליה. ומה אני צריך לעשות? כאן תפיסה מיוחדת של החכמה העברית, שסותרת לחלוטין את תפיסת האדווייטה בבודהיזם – הדרך שבו אני מגיע להארה היא דרך החלק, כלומר, כל העולם הוא whole-part, אני גם שלם וגם ייחודי. רק דרך תכונת החלק שלי היחודי שלי אני יכול להגיע לעולם הבא.

אהבה אף היא יכולה להיות אגוצנטרית, אתנוצנטרית כוו’. זה קשור לסטייט – גם אהבה צריכה להתפרש דרך רמת ההתפתחות, הסטייג’. הפרדוקס – אהבה כשלעצמה היא לא חווייה גואלת – למשל, אייכמן חזר הבייתה ואהב את ילדיו., אך זה הוגבל ברמה מיוחדת של התפתחות. ולכן, אהבה מרפאה רק ברמה מסוימת של התפתחות, וברמה נמוכה – הורסת. אהבה יכולה להיות מפריד או מאחדת.

יש דיבור באדווייטה על הארה לא-פרסונלית. התפיסה שנציג כאן סותרת זאת. כי כל הארה היא פרסונלית. כלומר, זה בא דרך לא להקהות את הייחוד שלי אלא לחדד את הייחוד שלי. ובעברית – ‘ייחוד’ זה בקבלה, union, מילה נרדפת להארה. וגם – ייחודיות. הייחוד עצמו מביא לייחודיות ומייחודיות אני מגיע לייחוד (אחדות).

פנים – מסכת סנהדרין – כשם שפרצופיהם שונות, כך דעותיהם שונות – הפנים הם מקום הייחוד, הפנים זה הפנימיות. הגוף זה חיצוניות. פנים זה דבר ייחודי. להיות ‘לפני ה” inside’ before’ face – להיות בפנימיות פני האל. זה סוג של הארה, של union. ומאיפה זה בא? מפנים , שזה הדבר הייחודי. כלומר, הפנים, הייחוד האינסופי שלי, הם שמכניסים אותי לאלוהות, וזה רק דרך הפנימיות האינסופית היחודית שלי.

לפני ה’ – לפני השם – מה זה ‘השם’? השם שלי, name, ‘שמי האל’, ‘יתגדל ויתקדש שמי רבא’, וכו’ – מה פתאום מזכירים את השם מול הסבל והעוני? הרי זו אמרה תיאולוגית שמגדילה לכאורה את שם האל, ושואלים את המקובלים איך זה יכול להיות שזה מה שיש לנו לומר מול קבר פתוח! והנה התשובה-

הבעל שם טוב – מייסד החסידות; הביאו אותו לדין בשמיים כי אמרו שהוא עושה מעשי מופתים וניסים ללא רשות ה’, ואז העלו אותו בעליית נשמה עד השמיים ופתחו את כל הקמיעות שלו, ואמרו שהוא משתמש נגד ההלכה, והבעש”ט הכחיש, והתברר שבקמיעות הוא כתב את שמו שלו, וזה אומר שלשם של הבעש”ט יש אותו כוח של שם האל, כי כשאני מזדווג בשמי הייחודי שזה הפנים שלי והייחוד שלי אז אני באלוהות, ולכן שיר השירים זה התורה כולה, שיר הייחוד, שיר הקודש קודשים, ונאמר שם – איש ואישה שכינה ביניהם – אחרת אם מוציאים את היוד וההא נשארת אש, יש ‘אש’ אוכלה, כמו שהשכינה שורה בין שני הכרובים. וכשאיש ואישה מחוברים אומרים ‘הו אלוהים’, מחקר של דון סימון – או השם של הזולת. וזה אומר שדווקא בזמן הזיווג, האותנטיות המוחלטת שבו מתגלה עומק הרוח אני מבין ששם האל ושם הזולת זה אותו שם, ואני מגיע להעמקת שם האל דרך העמקת שמי. וכשמישהו נפטר מגיעים לחילול השם, ואז אומרים ‘קדיש’, כדי להגדיל את השם, איך? בהספד – מקבל ומכיר את הייחוד של השם שלהם, וזה מה שהמספיד עושה, לדעת להכיר ולהעמיק בטביעת הנשמה של הזולת שנפטר, ובהעמקה זו אני עושה הגדלת שמו של הנפטר, כי אם לא הכרתי את שמו אז זה חילול השם. ולכן קדיש נקרא תפילת תיקון ה’ כי עושים תיקון בבריאותו של האל כי האל חולה – איך? בכך שאני מכיר את שם האדם ו…….וזה ההולון וכשאני מייחד את שלמותי בייחודי אז אני מקיים את …. (להשלים)
וזוהי ההארה העברית.

הדרך היחידה להגיע להארה זה להיות החלק שלך – דוגמת הפאזל, חתיכת פאזל מנסה להיות כמו כולם ולהתחבר לכוליות אז היא מעגלת לעצמה את הפינות ואז כבר לא יכולה לכנס. אנחנו לא מתכוונים למיינד השטחי שעסוק באגו שלו, מי העליב אותי, הבעיות שלי, את זה באמת צריך להשאיר מאחור, אבל כשמשאירים אותו מאחור לא מגיעים למיינד הכללי אלא לפרט הספציפי שלך שממנו המפתח לכלל, זה סוד היחוד תרתי משמע. סוד ההולון, כשההולון מוותר על הייחוד שלו הוא לא יכול להתייחד עם החלק היותר גדול. וזו אחת הבעיות הגדולות בלימודי הארה היום, כשהם רוצים ללמדך לעזוב מאחור את החשיבה השטחית על עצמך הם זורקים את התינוק – העצמי הייחודי – עם המים, אתה מתגלה באישיותך הייחודית והאין סופית, טביעת הנשמה ורק דרכה מזדווגים עם המיינד הכללי.

תינוק – טרום אישי.
אדם – אישי.
טרנספרסונלי – על אישי.

החידוש – הדרך היחידה לטרנספרסונלי היא דרך הפרסונלי. הפרסונל עצמו הוא הדלת לטרנספרסונל. העצמי האותנטי(אנדרו כהן) זה משהו כללי מדי. זה ניסיון להתגבר על השפעת האדווייטה ולחזור למשהו פרסונלי, אך לא מספיק. וזה רק דרך הפרסונלי.

סיפור – הסיפור היחודי שלי
מספר – המספר שלי
ספיר – הארה, העצמת הסיפור והמיספר.

שינייד אוקונור – מגיעה לעומק האוניברסליות דווקא על ידי זיווג עמוק עם אדמת אירלנד שלה. מגיעים לאוניברסלי דרך המישור הפרטי. לא דרך האישי השטחי, אלא אישי עצמי פנימי ושם מבינים שאני חלק מהאוניברסלי.

‘מי השילוח’ – האישביצר – ספר במדבר, פרשת במדבר – “וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל….
שאו הוא לשון התנשאות שעל ידי המנין יהיה לכל אחד ואחד התנשאות וכל אחד יהיה מדוגל..נאמר על פרטי נפשות מישראל שהיה אל אחד מספר…והיה מספר שכל אחד יהיה נצרך

כלומר, אנו סופרים אותך כדי שתדע שאתה מיוחד, שיש לך מיספר, לשון ‘התנשאות’ וכל אחד יהיה מדוגל, קרי, כמו דגל, מיוחד שאפשר לראותו.

נצרך – שהאלוהות עצמו צריכה כל אחד ואחד, לא רק שכל אחד קיים וייחודי מדוגל ובעל התנשאות, אלא שהאלוהות צריכה כל אחד ממש, ואם מישהו חסר, יש חסר באלוהות.

מתוך כל אחד ששואף להגיע ניכר גדולות השם יתברך…

יש כאן קטעים של הארה שמועברים דרך פריזמה אתנוצנטרית ולכן מעביר הכל רק לעם ישראל שלו. זה תיקון שאנו עושים ל’מי השילוח’.

כמו שמציירים צורת המלך על כמה אלפים טבלאות ואם יאבד אחד מהם צורת המלך חסרה

זה הפאזל שדיברנו עליו;

ובעת שהיה נמנה כל אחד מישראל אז הוא הגדול שבכל ישראל

כלומר ,יש לך גדלות אינסופית, ואם אתה חסר, אתה לא בגדלות שלך, אז האלוהות חסרה

כי כל ישראל הם חלק השם יתברך כי האדם מכיר שהוא שלם וגם חלק של מע’ גדולה יותר ולכן כי מה שכתב כי חלק ה’ עמו – מביא פסוק מדברים – איך אתה מגיע לה’? דרך החלק. דרך האפיון של היחוד שלך, ובעת שהיה נמנה אז היה השם יתברך בזאת המידה שהוא אחוז בה וממילא שהוא היה הגדול ועל ידי זה יש לכל אחד מישראל התנשאות זו תפיסה של ציבור.

ציבור הוא מקום שמצד אחד הוא יותר גדול מכל חלקיו, כי ציבור הוא הרמה הבאה של סדר, לאחר האינדיבידואל. זה לא רק קבוצת יחידים אלא כשאני עולה דרגה בהיררכיה יש עקרון מארגן בלתי-נראה. תיבה זה מלה, זה קבוצת אותיות, וזה מילה שיש לה ערך אחר. ציבור הוא אוסף יחידים שכל אחד ויתר במידת מה על זכויותיו כדי לאפשר לכלל להגן עליו. זה הגדרת הציבור של הובס ולוק. אך ציבור הוא גם מהות כלשעצמו ! שמגדיר מחדש את כל היחידים.

לכל דבר יש צל – הגל דיבר על ציבור שהוא יחידה עצמאית שמכלליה יחידים אך מתעלה מעליהם. אך זה יכול להיות פתולוגי כי המדינה תתעלה מעל יחידיה ותגדיר אותם.

בכל קבוצה אמתית יש יסוד מארגן אך יש להיזהר שהיסוד המארגן לא הופך להיות רודני כי אז זה היררכיה פתולוגית. ולכן הובס יצר את תפיסת הדמוק’ שלו כמרד על תפיסות שאמרו שהמשטר הוא מעל היחידים. והובס אמר – אין ציבור, זו אשליה, דמוק’ זה לא ציבור אל א מקום שבו יחידים ויתרו על זכויותיהם כדי ליצור אשליה של ציבור שיגן על היחידים. ולכן יש בדמוק’ המודרנית כזו זרות וניכור וזה משום השלילה הטוטאלית של הובס ולוק.

החולי בחיים הוא תמיד כשיש לך פחות מדי שלמות או פחות מדי חלקיות. יש איזון נהדר בתוך היחידה בין העצמאות לבין זה שאני חלק מיחידה. אני לא מתבטל בפני המער’ האלוהית. יש איזון. בתפיסות הרוחניות הקלאסיות האדם מתבטל בפניה אך בחכמה העברית האדם נשאר קיים אך הוא שקוף לאלוהות והאלוהות שמכילה אותו – זורמת דרכו. זה לא ביטול, זה שקיפות.

וכל נושא טביעת הנשמה בנוי על הולון. אני בהגדרתי שלם שהוא חלק. ואם אני מנסה לטעון לאוטונומיה של שלם כשלעצמי – לא כפרתי באלוהות אלא במציאות. אלוהות היא בסה”כ שם נרדף למציאות. אין כפירה באלוהות, אלא במציאות. מציאות היא אלוהות. וכשאנו אומרים ‘כפירה בעיקר’ פירושה כפירה בעיקרי המציאות, לא משהו אבסטרקטי. כפירה ביסוד שאני whole-part. כלומר, יש טעות בתפיסת האלוהות של ניו אייג’. שם אומרים שהאל הוא סך הכל של כל המציאות. אך לא בדיוק כי תמיד כשאני עולה דרגה יש יסוד מארגן חדש. כלומר, האלוהות מכילה בתוכה את כל מה שקיים, את כל שמות כל האנשים, אלא ששם האל הוא גם מעבר לכל השמות של כל האנשים ושל כל המציאויות. הוא גם יסוד מארגן חדש. כמו שמשפט הוא יסוד מארגן מעל כל המילים שבו. לכן אי אפשר לעשות רדוקציה של האלוהות ל’כל מה שקיים’ כי האלוהות היא כל מה שקיים וגם היסוד המארגן. זה עובד כמו שלבי רמות התודעה transcends and includes כך שזה גם הכל וגם משהו חדש לגמרי שמגדיר מחדש את כל מרכיבי המערכת (כל היש) ע”י אותו יסוד מארגן.

 

Meet Dr. Marc Gafni, Visionary Philosopher,
Author, and Social Innovator

as featured in