Integral Kabbalah Notes 6

“החיוב להתעלות” – קטע מתוך ספר ‘שיחות מוסר’/ר’ חיים שמואלביץ’ (ספר מומלץ).
מוסר זו תנועה רוחנית שרצתה להגיע לשלמות ללא פשרות. והם תקפו את האורתודוקסיה של המאה ה- 19, בכך שלמרות שהם עושים מצוות, אז הם לא באמת נעימים ונדיבים וכו’.
וישראל סלנטר פיתח שיטות של חקירה-עצמית בצורה שונה מאוד מן החסידות. בחסידות הכל אור וטוב. במוסר הכל אגו והכל שקר. אלו הן 2 מגמות שונות.
בעלי המוסר היו כולם בזרם הקבלה של הגאון מוילנא, שהחרים את תלמידי הבעש”ט והחסידות. תלמידו, ר’ חיים מוילוז’ין, שם הייתה לו ישיבה שהיא הדגם לישיבה מודרנית. בבית חדש אנחנו בניאו-חסידות. וחסר הפן של חקירה עצמית עמוקה. היכן האגו? היכן האג’נדה המוסתרת?
היו בתי מוסר שעסקו בבדיקה עצמית מאוד רצינית.
הייתה בדיחה – כולם יושבים בבית מוסר וכל אחד צועק ‘אני אפס’; נכנס מישהו חדש והצטרף והתחיל לצעוק איתם. ואז אמרו אחד לשני: תראו מי חושב שהוא אפס !!
כלומר, הם סיפרו על עצמם, שגם כשאני צועק שאני אפס, אני מלא באגו…
וכאן צריך לקלוף את כל הקליפות עד שמגיעים למקום אמיתי, וזו תנועת המוסר.
שלמה יוסף זוין חיבר את הספר ‘אנציקלופדיה תלמודית’, וערך זאת אחר כך אברהם פורבסטין היה ראש ישיבת חברון בירושלים.

החיוב להתעלות

“וידבר ד’ אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'” (נדב ואביהוא שלא שמרו על הגבול ונשרפו באש זרה), פרשה זו נקראת ביוהכ”פ, ועיין בבאר היטב (שם ספר) או”ח (אור החיים) בסימן סי’ תרכ”א שכתב בשם הזוהר הקדוש והאר”י ז”ל , שהמצער על מיתת בני אהרן ומוריד דמעות עליהם ביוהכ”פ, מוחלין לו כל עוונותיו, ובניו אינם מתים בחייו עכ”ל. ויש להתבונן איך יכול אדם להצטער ולבכות על דבר שאירע לפני אלפי שנים (שהרי איך אפשר לבכות על דבר שאירע לפני אלפי שנים; והשאלה נותרת כעת בעינה, והוא נכנס למקורות לשם מסע רוחני, עד שיגיע). איתא בגמרא (חולין ע”א א) “ובלשון הזה אמר לי, חבל על בן עזאי שלא שימש את ר’ ישמעאל” (יש גמרא שמביאה קול שאומר שחבל על בן עזאי; יש עניין חזק להיות תלמיד, לקבל את הלימוד כי זה מסע רוחני מאוד עמוק. והגמרא אומרת שחבל על בן עזאי שלא שימש את ר’ ישמעאל) ופירש רש”י (שם ע ב’) “חבל על בן עזאי, הפסד וחבלה הוא בעולם, תלמיד ותיק כמותי אני ב עזאי שלא שימשתי את ר’ ישמעאל וכו'” (כשבן עזאי לא מקבל את התורה שהוא צריך לקבל מרבו, זה הפסד לעולם; בן עזאי מדבר ואומר שלמרות שהוא תלמיד גדול היה לי מה לקבל ממורי לקבל ולא קיבלתי וזה הפסד לעולם, למה? כי )כשאדם מחמיץ את ההזדמנות להתפכח ולהחכים, לא רק לעצמו הפסיד, אלא הפסד וחבלה הוא בעולם, העולם כולו ומתחבל ונפסד על ידו. זו תפיסת ההולון, לפיה כל אחד בעולם הוא הכל והוא חלק. והשקר הוא לומר ‘אלה הם חיי’ ואז רואים את בן עזאי כשלם לבדו, אך למעשה כשהוא הפסיד, כל העולם הפסיד. ואי אפשר לומר שזה עניין שלי אם אני מתפתח או לא ! והטקסט אומר כאן – זה לא רק עניין שלך. ואמנם אתה צריך לעשות זאת מרצונך ולא בכפייה, אך זו לא אופציה ! כי יש חיוב להתעלות, יש חיוב להיות נביא. סולובייצ’יק כותב שכל אחד חייב להיות נביא, מדוע? כי הוא מסוגל ויכול ! כלומר, עצם היכולת שלי מחייבת אותי. ואם אני לא עושה זאת, אז חבל על בן עזאי, הפסד וחבלה היא בעולם.

אותו בן עזאי שאמר (בכורות נ”ח א) “כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום” יעו”ש, נמצא גם ר’ ישמעאל בכלל זה, (אם כך, גם ר’ ישמעאל הוא כקליפת השום בעיני ר’ בן עזאי) מ”מ כיון שהיתה איזו נקודה בדרך לימודו של ר’ ישמעאל שיכול היה ה בן עזאי לקבלה הימנו אם היה משמשו, ועכשיו שלא שימשו הפסדי ב”ע אותה, חש בן עזאי כי כל העולם כולו נחבל על ידי הפסד זה (זה לא רק מציאות שבה המורה מואר ואתה גדוש, אלא מורה שיש מה לקבל ממנו ואתה מחמיץ זאת כי יש לך מה ללמוד ממנו, אז זה הפסד, חבל על בן עזאי. והמסר כאן הוא – עליך להיפטר מאגו. )

והטעם , כי האדם הגדול הוא צינור ההשפעה מן השמים, ויש שאפילו גדוליםכמותו שואבים את גדולתם על ידי גדולתו, ובהסתלקו נסתם הצינור ואבדה חכמת בני דורו שהיו חכמים כמותו בעודו קיים (בן עזאי אומר לאחר שר’ ישמעאל, שלמרות שהוא גדול כמו ר’ ישמעאל, אז ר’ ישמעאל הצליח לפתוח בעולמות העליונים פתח ששפע יורד דרכו, ואם הוא – בן עזאי – לא התחבר אליו, אז הוא הפסיד מהשפע שיורד לעולם. אנו רגילים שהכל אנו עושים לבד, אין לנו שום יכולת של הכנעה. וצריך להיצמד למקום של המאסטר. אחרת לא נגיע. )
אם יש לי משהו לקבל, אני חייב בכל מחיר לקבלו. כי אני חייב לעלות.

וכך אנו מוצאים באליהו, לאחר שעלה בסערה השמימה אמרו בני הנביאים לאלישע “הנה נא יש את עבדך חמישים בני חיל ילכו ויבקשו את אדוניך, פן נשאו רוח ה’ וישליכהו באחד ההרים או באחד הגאיות וכו'” (מלכים ב’ ב’ ט”ז). וכתב רש”י ז”ל ושם זה לשונו “אפשר אמש אמרו לו הידעת כי היום ה’ לוקח את אדוניך, ועכשיו נעלם מהם היכן הוא, מלמד מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוה”ק מן הנביאים וכו'”, עכ”ל.

היו בארץ ישראל בתי ספר לנביאים, אליהו ואלישע הסתובבו במדברות ובעצים כדי לנסות להגיע לחוויה רוחנית אמיתית וטהורה של הארה. והטקסט המובא כאן מספר על מותו של אליהו. לאליהו יש תלמיד ותיק, אלישע, ומסביבם יש את בני הנביאים הלומדים עמם. ומיד לאחר מות אליהו אז בני הנביאים באים לאלישע ולא יודעים היכן אליהו. ואומרים לאלישע שהם ילכו לחפש את אליהו. אז רש”י כותב/שואל על הפסוק הזה במלכים שבני הנביאים אמרו לאלישע שהם חזו שאליהו עומד למות, וכעת, כשעלה השמיימה, הם שכחו היכן הוא?! וזה מלמד שביום מות אליהו משהו קרה, אליהו היה זה שפתח את הצינור.

והיינו שהשפעת הנבואה על כל הנביאים היתה על ידי אליהו, ואף שאותם בני הנביאים אמרו (שם ג) “הידעת כי הים ה’ לוקח את אדוניך מעל ראשך” ופירש רש”י “את אדוניך ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו”, א”כ היו נביאים גדולים כאליהו, ומ”מ כל גדולתם ומדרגתם ירדה להם דרך אליהו הנביא, וכשנסתלק נסלקה רוה”ק מכולם. בני הנביאים אומרים לאלישע שהיום ה’ לוקח את האדון שלך, והעובדה שהם משתמשים בגוף שני מלמד שהם היו שקולים לאליהו, קרי, היו נביאים גדולים כמוהו.

והוא מה שאמר בן עזאי “הפסד וחבלה היא בעולם”, על שלא שימש את ר’ ישמעאל וחיסר מדרגות שהיה יכול להגיע אליהן, ועי”ז להשפיע שפע רב של תורה וחכמה על כל חכמי ישראל, כל זה נחבל ונפסד על ידי שלא קיבל מר’ ישמעאל את הנקודה החסרה ממנו.

והתפקיד של בני הנביאים הממשיכים הוא לפתוח את הצינור כדי שההארה תבוא לשם. אחרת זה מה שאמר בן עזאי – הפסד וחבלה היא בעולם.

כשאליהו מת, נסתם מקום ההשפעה, ותלמידיו לא ידעו.

כלומר, תלמידי אליהו היו לגמרי שווים אליו, ללא היררכיה, ולכם הרשו לעצמם לומר שהם לא צריכים ללמוד ממנו. אך אם אתה מקבל שיש נקודה חסרה אצלך ואתה לא הולך למלאה, אז יש הפסד לעולם.
הטקסט דנן של ר’ סלנטר הוא תקיף, אמיתי, יוצא מתוך מוסר ומידות.

…

חנה הנביאה ביקשה בתפילתה “ונתתה לאמתך זרע אנשים”, ואמרו חז”ל (ברכות לא ב) “זרע מובלע בין אנשים וכו’ לא חכם ולא טיפש” יעו”ש (ביקשה שבנה יהיה מעין בינוני, רגיל, לא חכם ולא טיפש).

ומוכח להדיא מן הכתוב כי תפילתה נתקבלה במילואה, שכן אמרה חנה אח”כ “אל הנער הזה התפללתי ויתן ה’ את שאלתי אשר שאלתי מעמו” (שמואל א’ כז), שמואל הנביא השקול כנגד משה ואהרן הוא בבחינת “לא חכם ולא טיפש”. נמצא שבכדי להיות “שמואל הנביא” מסוגל אף ה”מובלע בין אנשים לא חכם ולא טיפש”, שאינו מתבלט מתוך שאר הבריות וגם אינו “חכם” מלידה, אף הוא בכוחו להגיע למעלת שמואל הנביא.

אתה לא צריך להיוולד גאון, אתה לא צריך להיוולד ילד אינדיגו; כל אחד בעולם, מובלע בין אנשים, לא חכם ולא טיפש, מסוגל להיות שמואל הנביא. אדם שהחליט להגיע – יכול להגיע. כל מה שמונע ממני להגיע, זה המחשבה שאיני יכול. ועליי לקבל החלטה נחושה ללכת לשם.

ובדרך כלל אין גבול למקום שאדם יכול להגיע אליו, כמו שאמרו חז”ל (ב”ר ויקרא סו”פ ר”ד), “אמר ר’ שמעון בן לקיש שתי פרשיות הכתיב לנו משה בתורה וכו’, כתוב אחד אומר והיית רק למעלה, יכול כמוני, ת”ל רק, לשון מיעוט, גדולתי למעלה מגדולתכם (האלוהות היא רק למעלה, המעלה הכי גדולה שאפשר להגיע אליה), וכו’ קדושים תהיו, יכול כמוני, (המדרש שואל – האם כל אחד יכול להיות, הרי זה רק למעלה) ת”ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, “הוה אמינא” זו של “יכול כמוני” היא דבר מבהיל עד מאוד, ואלמלא אמרוהו חז”ל אי אפשר לאומרו, חז”ל השיגו הרבה יותר מאתנו את גדולתו של הקב”ה כביכול, ואעפ”י כן לא נמנעו מלשאול “יכול כמוני”, כי הם ז”ל הבינו וידעו עד כמה יכול אדם להתדבק בקדוש ברוך הוא בחינת “כמוני”, ואף הקרא הממעט אינו מגביל את כח האד, אלא “גדולתי למעלה מגדולתכם” “קדושתי למעלה מקדושתכם”.

אתה יכול לחשוב שאתה יכול להיות קדוש כמו האל, אך מיד אחר כך כתוב שה’ קדוש ממך, כלומר – איך אתה מעז לחשוב זאת? יש סתירה בפסוק לרגע אומרים שאתה יכול להיות ממש אלוהים ואחר כך ברור שהוא גדול ממך. אז מה הרעיון בעצם? חז”ל שהבינו את גדולת ה’ יותר מאיתנו אמרו זאת כבר ואלמלא הם היו אומרים זאת לא היינו יכולים לומר זאת בעצמנו. ההנחה של המאסטרים זה שאנחנו בהחלט יכולים להיות כמו האלוהות שיש לנו את המסוגלות הזו. קדושים תהיו = קדושה זו איכות של האלוהות. יכולת לחשוב שהכוונה שתהיה אלוהים ממש. אבל רק משוגע יחשוב דבר כזה! איך זה יכול להיות? (שואל שמואלביץ’). זה מרגיע אותם שהוא כותב קדושתי למעלה מקדושתכם אח כך אבל שמואלביץ’ אומר שחז”ל ידעו והבינו עד כמה אדם יכול להדבק בבחינת הקב”ה “כמוני”. נכון שגדולתו האולטימטיבית של האל היא למעלה מאיתנו אבל באותה עת באמת אפשר להיות כמו האל, אפשר.

בספר “המאור ושמש” של החסידות אומר “קדושתי למעלה מקדושתכם” אמנם בפשט מניח עליונות אבל בפרשנות חסידית: גם קדושת האלוהות שלי למעלה תלויה בקדושתכם. היא ניזונה מקדושתכם אש קדושתי למעלה – (היא) מקדושתכם. לא רק שיכול כמוני גם הלמעלה שלי תלוי בכם, זוהי אבולוציה של האלוהות.
כמו ‘דע מה למעלה ממך’ – בפרשנות חסידית : דע מה למעלה – ממך! כל מה שלמעלה, הוא ממך. זה נועז.

כל הסיפור הוא להתפתח כדי להגביר את החמלה בעולם. זה הדבר הכי קשה והכי מהנה שיש – להתפתח. אדם לא משתנה רק אם הוא מאמין שזה בלתי אפשרי, כשיש בו תוכנה עמוקה שאינו יכול להגיע. כל החידוש המקראי ביחס למשה הוא שהוא שליח אלוהים. אדם הוא מלאך, שליחו של אלוהים. ואדם יכול למלא שליחות זו אם אני מגיע להיות ‘יכול כמוני’, קרי, חלק מהאלוהות ממש. כשעושים זאת, ורואים לרגע את מה שאפשר, שום דבר לא יכול לעמוד בדרך. להתפתח זו החובה הפנימית של חיי, חובה לשון חיבה, חיבה לעצמי, והעצמי הוא חלק מהאלוהים. זו לא דת חיצונית. ולכן אמרנו “עבודה צורך גדול”.

מהרגע של מכאן ולעתיד – אל תקבל את עצמך, תהיה במתח, תראה מה עוד אתה צריך לשנות, ותגדל שוב ושוב. אני הולך לעשות שינוי טוטאלי ודרסטי.
ולגבי העבר – 2 אופציות – האחת – לחזור למצב שדורש תיקון, לעשות תיקון, ואז לקבל קבלה עצמית; כלומר, לקבל בצורה טוטאלית את כל מה שקרה עכשיו, אחרי שעשית את כל מה שצריך כדי לתקן. כלומר, קודם לעשות כל תיקון אפשרי ואז לעשות קבלה טוטאלית . ומי שלא עושה בשלב הזה את הקבלה העצמית אז זו ‘כפירה בעיקר’, לפי האישביצר.

היום אפשר להתפתח בדברים מסוימים ללא מורה. אך ההתפתחות הפנימית האמיתית לא יכולה בדרך כלל לקרות ללא מורה. וזה מה שהטקסט אומר לגבי בן עזאי – הוא חשב שיש לו את הידע, היה שווה לר’ ישמעאל, אך מה שר’ ישמעאל ואליהו עשו זה היה משהו שלא קשור לאיסוף ידע אלא לפתיחת צינורות שפע; ולכן צריך לחפש מורה, גם אם המורה לא שלם. שהרי גם בני הנביאים חשבו שהם שקולים לאלישע. ובכך לא איפשרו לעצמם להיפתח כדי לקבל את השפע. ומי שלא מגיע למקום של להיות תלמיד, לא יהיה מסוגל להיות מורה.
האהבה למקום של להיות תלמיד פותחת אותו למורה, וזה מה שמאפשר למורה לפתוח את צינורות השפע.
אחרת, זהו הבן מבין ארבעת הבנים ‘שאינו יודע לשאול’.
והגם שאפשר להגיע להרבה ידע, ספק אם תהיה בזה טרנספורמציה של ממש.
אהבה רדיקאלית היא הבסיס לאדם ולרעיון שאפשר לשנות את העולם.

ומצאנו כמה דרכים להגיע על ידן למדרגות עליונות (מדרגות עליונות פירושו ‘הארה’), האחת “אם בחוקותי תלכו”, ופירש רש”י “שתהיו עמלים בתורה”, וכתיב להלן “והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים” ופירש רש”י “אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני ת”ל”, וגו’.

לא די במה שהבטיחנו הקב”ה “אטייל עמכם בגן עדן”, אלא עוד “כאחד מכם” “ולא תהיו מזדעזעים מהם”, עד כדי כך תגיע מעלתן של העמלים בתורה, עד כי סלקא דעתא “יכול לא תיראו ממני”, הרי אלו מעלות שמעבר למושגינו. (וע’ עוד במעלת העמל בתורה ובשכרה במאמר “ההכנה לקבלת התורה” א’ משפטים).

5.2.06

Spiral dynamics
הנושא שלנו הוא – טרנספורמציה. מהי טרנספורמציה, התמרה?
Trans-form – מהי ה form שאני עושה לה trans ?

יש לי form רגיל ואני משנה אותה.

ה form הוא אולי הפרספקטיבה; שינוי בדרכי החשיבה שלי; שינוי במודעות.
ניקח דוגמא מפורסמת ופשוטה של פיאז’ה – ילד בן 5 ונותנים לו ספר שצדו האחד כתום וצדו האחר כחול; ואז כל אחד יעמוד בצד אחר, ותשאל אותו איזה צד אני רואה הוא יאמר כחול. בגיל 7 הוא יגיד – כתום. מה קרה? בגיל 7 הוא יכול כעת להכיל את העובדה שיש לך פרספקטיבה שאין לו. זה שינוי צורת חשיבה. צורת איסוף הידע, צורת החשיבה, צורת הפרשנות שלי את המציאות, הצורה שדרכה אני משנה את המציאות – משתנה.
רוברט קיגן אמר – כל ההתמרות קורות על הציר של היחס בין סובייקט לאובייקט; כשאני ילד בן 7 חודשים, אין יחס בין סובייקט לאובייקט, יש רק סובייקט. מה שמתחיל לקרות הוא יצירת יחס בין סובייקט לאובייקט. סובייקט משמעו ‘אני’ ואט אט מתחיל להיווצר יחס לאמא/לאבא/לכל מי שהוא לא אני.

ככל שאני מתבגר מבחינה רוחנית, קורים 2 תהליכים מקבילים (קיגן; קולבר וכו’): התחום של האובייקט מתרחב יותר ויותר, ותחום הסובייקט הולך ומצטמצם. לדוגמא – נניח שאני בא לכרמל, שהיא ראש חברה, והיא רוצה להעצים בחברה שלה; הם חושבים שהם עושים העצמה אך הם לא מצליחים ולא יודעים למה. הם מסתכלים על כל האובייקט ולא מבינים למה הם לא מצליחים להעצים אותו. קיגן יישב איתם ויאמר להם שחלק ממה שאתם חושבים, שזה הסובייקט שלכם, אוציא מכם ואהפוך אותו לאובייקט ואז תראו אותו. כי כל מה שהוא סובייקט הוא לא בשדה שלי. נניח שהאבא הוריש להם את העסק והם חשים שאם הם יעצימו את האנשים בחברה אז הם יבגדו באבא המוריש. והם לא יודעים שכך הם חושבים. ואז קיגן יוציא מהם את הנתון הזה כדי שיעמדו מולו. ככל שאני מרוקן את הסובייקט יותר ויותר אז אני עד למה שקורה בתוכי; אני עד לכמיהות הפנימיות שלי, לאגו שלי, לרצונות הנסתרים שלי וכו’. הסובייקט שלי הופך להיות אובייקט. אובייקט משמעו משהו שאני יכול לראות אותו. התהליך הוא ריקון הסובייקט. זו התמרה. ה form היא צורת היחס בין סובייקט לאובייקט. בהארה הכל נמצא באובייקט לאחר שהוצאתי הכל מהסובייקט. זה נקרא בחסידות ‘ביטול’ במובן של transparency, קרי, שקיפות. יש שקיפות טוטאלית. כשיש התנגדות אין שקיפות. בהארה אין סובייקט שלא מוצא את מקומו גם כאובייקט. אני מוציא את האני שלי ושם אותו באין והוא מולי ואני רואה אותו והוא חלק מחלק הגדול האלוהי ואני יכול לראות אותו בבחינת עד אז זו הארה.

ואנכי הסתר אסתיר פניי – הסתרת פנים היא האסון של הארה. הסתר פנים הוא –

אני לא רואה את הפנים שלי.
בפשט, בהבדלה, אני לא רואה את האל, האל הסתיר פניו.
בהמתקה, אני לא רואה את הפנים שלי, את הפנימיות שלי. היא מוסתרת מעצמי
ואנכי הסתר אסתיר פניי משמעו ששכחתי שזה מוסתר. צריך לזכור ששכחתי.
ביום הזיכרון, ראש השנה, אומרים ‘זוכר כל הנשכחות’ – זו התנועה הראשונה לקראת ההארה, קרי, לזכור ששכחתי. אם אני זוכר ששכחתי אז יש שיחה.
סיפור של ר’ נחמן – על כך שהנתינים של המלך אכלו את התבואה המורעלת ומשתגעים – ור’ נחמן אומר בזה שאתה אוכל את התבואה הזו כל יום אתה משתטה. השתטות משמעה לא להכיר את המציאות, לאבד קשר עם המציאות. ולמלך יש דילמה: או שהוא יאכל מהתבואה וגם ישתגע, כי הוא לא יכול להיות מלך על עם כשהם לא באותה מע’ של שיגעון, או שיישאר שפוי אך מנותק מהעם.

מה מסתתר כאן? הארה התפתחותית.
מדוע? כי המלך אומר ‘אני קשור לעם’; מלך לא יכול להיות מלך אם הוא לא קשור לעם. קרי, אם אני לא אהיה שפוי, אם לא אעבור אבולוציה ואגיע לשפיות שהיא הארה והיא היכולת להכיל את המציאות, אז אני משגע את המלך. אני הופך את המלך למשוגע.
זו עזות מצח.
המלך בסיפור אומר – אין מלך בלי עם (ציטוט מספר הזוהר) ולכן מחליט לאכול את התבואה. המלך מחליט לאכול אך לסמן אחד לשני על המצח סימון כדי שהם יזכרו שהם משוגעים כשהם יראו אחד את השני. ר’ נחמן סיפר זאת תמיד ביום הזיכרון, קרי, ראש השנה.
הסתר פנים – הסובייקט שלי גדול מדי, והאובייקט קטן מדי. ואני רוצה ההיפך ואז זה נקרא גילוי פנים וזה מגילת אסתר בפורים, קרי, כשאני יכול לראות שהמלך אחשוורוש הוא האלוהים.
כלים לעשות זאת – פסיכולוגיה, תפילה, מדיטציה, חברותא וכו’.

אם כך, רוברט קיגן נותן פירוש למושג הסתר פנים; כי הסתר פנים ברמת התודעה של המתקה, של נון-דואליזם, משמעו שפניי מוסתרים ממני.
הגדרת ההארה בחסידות היא תמיד גילוי פנים וזה נקרא להיות פנים אל פנים עם האלוהות.

הכלי שאנו נדבר עליו הוא כלי שמאפשר לאדם לראות משהו מוסתר בפניו בצורה אחרת.
פיתח זאת קלייר גרייבס, ושניים שפיתחו את המודל שלו – ג’ני ווייד בספר ‘שינויים במיינד’ והשני הוא דון בק.
המודל מניח את הדבר הבא –

1. זו אמת לאמתה שגם אדם וגם חברה עובר כשמונה טרנספורמציות.
זה לא מודל שמבוסס על תיאוריה, אלא על ראיונות עם כ 150,000 אנשים בתרבויות שונות. מתוך ניסיון להגיע לתמונה פנימית של צורת הטרנספורמציה שאדם עובר. זה לגלות את הפנים המוסתרות. כפי שנראה, אדם נמצא באחת הרמות האלה של התודעה ואין לו מושג שהוא שם. הוא רק חושב שהוא צודק, וכל השאר טועים. ואם אתה מאתגר אותו אז הוא כועס. וברגע שאתה מצליח להעמיד מראה לאדם, אז הוא רואה איפה הוא.
יש 8 רמות ויש גם רמה תשיעית, שהיא של המתקה.
הגדרה של זה שהגעתי לשתי הרמות העליונות היא שאני מסוגל לראות ולשמוע את כל הספירלה.
מי שלמטה אי אפשר להסביר לו את הספירלה.

2. כל הרמות של הספירלה מבטאות אמת מסוימת וכל עליה בספירלה אתה לוקח איתך רמה שקדמה אך אם אתה הופך את הרמה הזו לכל הספירלה אז עיוותת את המציאות לחלוטין.

אנו מתייחסים גם לרמות פנימיות של האדם עצמו וגם החברה היא כמעין אדם שעובר תהליכי התפתחות. ואת זה רואים כבר במדרש שאומר שהלידה היא במצרים וממשיך ומתאר את רמות התפתחות העם בהקבלה מהרך הנולד עד למבוגר. קרי, הקבלה בין התפתחות היחיד להתפתחות הציבור. זה כלי חזק שמאפשר לי למקם את עצמי ואת החברה שלי.

כל הרמות בסיסטם הזה יש להן צבע מסוים. אין כאן ניסיון לקשר בין איכות הצבע הפנימי לבין רמת התודעה.
דון בק היה גורם מרכזי בסוף האפרטהייד בדר’ אפריקה לסיום האפרטהייד. הוא אמר – היהודי הראשון שהוא פגש היה באפריקה. שם הוא פגש את סיפורי הצדיקים של היהודים העשירים וזה מה שאיפשר לסיים את האפרטהייד כי הם החליטו להישאר ולדאוג למערכת הפיזית והכלכלית. הוא גורס, שהצבעים חשובים כי זה איפשר לאנשים להתעלות על שחור ולבן. כל אחד הוא אחד מהצבעים, וכך מדלגים על המישור האישי.

רמה ראשונה- בז’

הישרדות בסיסית – יש קדימות לאוכל, סקס, חום, שתיה, ביטחון שמבחינה אינסטנקטיבית אדם צריך כדי לשרוד.
ברמה הזו כמעט ואין self, אין אישיות נפרדת, אין רפלקסיביות, אין שיקוף. זו רמת תודעה של יום כיפור אחה”צ בשעת מנחה, אז רוב אנשים חושבים על דבר אחד – על אוכל; בזמן הזה אני לא חושב על לחזור בתשובה וכו’. אני רק רוצה לאכול. אני במקום הקשה של הצום, ואני רק רוצה לאכול. כל העולם שלי מצטמצם לרצון לאכול. במחנות ריכוז אנשים רבים חזרו אחורה לרמת תודעה של בז’ כי הם חשבו רק על הישרדות ולכן גם היו כאלה שהיו מוכנים לעשות דברים חמורים אחד לשני כדי לשרוד. והגרמנים רצו בכוונה לעשות involution, ולא evolution, רצו להחזיר אנשים לבז’, שיהיו מוכנים להרוג אחד את השני, ובלבד שיישרדו.
יש צורה אחרת של בז’ במקומות שונים – תינוק רך; אדם לא שפוי; בזמן מלחמה; באלצהיימר יש חזרה לבז’; אין חלומות ואין שאיפות. ומה עוד מצטמצם? תפיסת הזמן. למה? כי יש רק את הדקה של אחרי.
תינוק הוא בז’ לכן הוא לא יכול להיות מואר.

ויש משהו חשוב בבז’, למשל, אני חייב בפלוגה כמה חיילים עם רמה חזקה של בז’ (אם כל הפלוגה היא בז’ אז הם ברברים); כלומר, בלי בז’ אין עולם. גם הדלאי למה אומר שצריך צבא.
בבז’ אין שבט, יש רק קומץ אנשים פרימיטיבי שמתאגדים כדי לשרוד. אין מנהגי שבט. אין ציבוריות ואין שבטיות.
בז’ הם אחוז קטן של הציבור ואין להם כוח ציבורי, הם 0% מבחינת השפעה.
אין אדם שהוא רק בז’. אין אדם שרוצה רק לכבוש. יוליוס קיסר הוא לא בז’. כי הוא חשב שנתיים קדימה.

רמה שניה – סגול

Magic & animism
תפיסת השאמניזם הוא למשל תפיסה של מאגיקה. תפיסה זו אומרת שכל דבר בעולם הוא חי, כבר יש שבט, יש העלאה של המייסד, האבות, לדמות מעין אלוהית.
יש רוחות בכל מקום. יש קללות (מחריבות) ויש ברכות (מקימות).
יש שבטים סביב נהר, למשל, והנהר מגן על השבט. ולכן אני מקריב קרבנות לנהר. לכל חלק בנהר יש כוח אלוהי אינסופי. ואני מנסה להשתמש ולפייס את הכוח המאגי.

איפה רואים זאת?
בוודו; בשבועות דם (העברה מדור לדור, נקמה); גזענות (צורת הפנים החיצוניות שלך קובעים מי שאתה); קבוצת הספורט שלי (אוהדים נמצאים בשיאים של אקסטזה כי הקבוצה שלי ניצחה, בה בשעה שהם לא עשו דבר בעניין, לא הם שיחקו וכו’. – זה סוג של זהות מוחלטת).
רמת הסגול עדיין נמצאת בחברה. הניו-אייג’ בנוי ברובו על מאגיקה. וזה לא אומר שהתפיסה הזו לא צודקת. המאגיקה אמרה לא רק שצריך לשרוד עם הטבע אלא שצריך להתחיל דיאלוג עם הטבע. הטעות של התפיסה היא חוסר יכולת להבין 2 דברים בסיסיים –
האחד – במאגיקה יש שם לכל חלק של הנהר, אך אין שם לנהר עצמו; קרי אין תפיסה כוללנית/מערכתית של כל הסיסטם. ויותר מזה, המאגיקה תופס שחלקי הנהר מתפלמסים ביניהם. האל שלי רוצה להרוג את האל שלך.
השני – אין יחס נכון בין סוכן לקהילה. כלומר, בין זה שאני חלק ממשהו יותר גדול ממני וגם עצמאי בו זמנית. אין עצמאות של הפרט.
אין כאן תפיסה של זכויות האדם, של דמוקרטיה, של פמיניזם. למשל, אישה היא נחותה אך יש לה דיאלוג עם הטבע החי.
ככל שנתקדם בספירלה נראה שיש ניסיון לדכא את הרמות הקודמות. למשל, בהמשך נראה את הכתום, התפיסה המדעית-רציונלית, שתנסה לדכא את הסגול. וזה לא נכון. כי הסגול הוא אמת, אך הוא אמת חלקית וחשוב לי לדעת מתי להפעיל את כוחות הסגול שלי. למשל בקהילה רוחנית שהולכת לקראת הארה יש סגול שהוא האבות – אברהם, יצחק, וכו’. או למשל, הנחת תפילין שזה טקס שנראה כלפי חוץ ממש כטקס מאגי בעל אלמנט של סגול. אם כך, יש בכך ביטוי של אמת עמוקה. אכן, הגבעות חיות the hills are alive כמו בסרט צלילי המוסיקה.
10% מהאוכלוסיה היא סגול, ויש לה 1% של הכוח.

רמה שלישית – אדום

זהו המקום הראשון שמתפתח הכובש. זה לא אדם שרוצה לשרוד למחר, כמו הבז’, אלא אדם שמרגיש את כוחו והולך בצורה אימפולסיבית שהולך/הולכת עם דחפיו הראשונים לכבוש. זה קיים בגיל העשרים בערך. יש תקופה של אדם שרוצה לעשות, להוכיח שהוא יכול. מקום של עשייה, של הישג, של התעצמות, של התבלטות. וזה קשור לכוח. אני רוצה להפגין את כוחי. וזה תהליך טבעי של החיים שאדם רוצה להפגין כוחו. אדם ללא היכולת הזו לא יכול לבנות שום דבר.
זה היציאה הראשונה של ה self (תחילת האינדיבידואציה). פתאום יש את האדם העצמאי, הגיבור שיוצא להילחם בדרקון. אטילה ההוני, למשל, אין לו מגמה תרבותית (ליוליוס קיסר יש מגמה תרבותית) אך הוא רוצה לכבוש את העולם כדי לכבוש את העולם !! קרי, עצם מגמת הכיבוש היא המטרה כשלעצמה. ויש אימפריות שהסוו את האדום שלהן למשל בריטניה, כשרודיארד קיפלינג אמר שהפרימיטיבים צריכים ללמוד מן הלבנים המתקדמים. והכובש לא אומר שהוא כובש אלא שהוא בא להציל את הנכבש.
איפה זה בחיים? ילדים בני שנתיים. הוא רוצה להפגין כוח. או ילד בגיל ההתבגרות.
אגממנון רוצה כוח ולהפגין את כוחו. רק כשהורגים את פרטוליקוס אחיינו (קשר דם) זה מחזיר אותו לסגול, כשהוא רוצה לנקום.
טרזימאכוס בדיאלוג של אפלטון- כוח עושה צדק. כלומר, לקחת את החוק לידיים באמצעות הכוח שלי.
20% של האוכלוסיה נמצאים באדום, ויש להם 5% של הכוח הציבורי

מאפיה היא שילוב טוב של סגול ושל אדום – הרגת את משפחתי, אהרוג את שלך פעמיים. זה מבוסס על קשרי-דם (סגול), ואפגין בכך את כוחי (אדום).

רמה רביעית – כחול

זו הפריצה הגדולה לקראת התרבות, לקראת ההארה
זה לא מבוסס על כוח, זה לא מבוסס על השבט.

התפיסה הזו אומרת – יש משמעות לחיים ואפשר לחשוף אותה, יש כללים לחיים, והכללים האלו לא מבוססים על כוח ועל קשרי דם אלא על עצם ההיגיון הפנימי של הכלל ועצם ההתגלות של הכלל. למשל, הכנסייה הקתולית. הכנסייה לא אומרת שהיא צודקת בגלל הכוח שלה. והיא גם לא אומרת שרק מי שנולד קתולי הוא בסדר, כי הם מאפשרים להתגייר למשל. יש לך את האופציה. זו התקדמות גדולה מאוד. כי היא אומרת בכך שאנו כבר משועבדים למערכת של כללים, אנו אומרים שיש תכלית לחיים.
תפיסת הזמן מתרחבת גם היא כאן: מבטלים את הזמן של החיים האלה כי רוצים להגיע לנצח. והצל כאן הוא שאני עושה לך למשל כיהודי טובה אם אני, הקתולי, הורג אותך, כי אני נותן לך חיי נצח. כלומר, יש תפיסה מערכתית שמכילה את העולם עם כללים.
לדתות יש אלמנט של כחול. ביהדות יש אלמנט קטן יחסית של כחול. בקתוליות יש אלמנט גדול של כחול. אך בכל דת יש קשר בין כחול לבין הרמות האחרות. אי אפשר להיות אדם אוהב בלי כחול. זו הדרך היחידה, קרי שתהיה לך מע’ של כללים בינאישיים שלא קשורה לכוח ושרואה תכלית בחיים. וכל מי שרוצה להצטרף למסע יכול להצטרף. אך צריך לשים לב שבמסווה של כחול נכנס אדום למשל כשהנצרות התחילה להשתמש בכוח כקטגוריה בסיסית שלה והרימה את החרב של קונסטנטין, מסעות הצלב וכו’. בקומוניזם יש גם מידה של אדום ושל כחול. זו עדיין לא רמה של מדע. כי הכללים האלה לא ניתנים לבדיקה אובייקטיבית. למשל, הקתולים אומרים – תאמין בה’ ותינצל. אולי זה נכון ואולי לא. איני יכול לבדוק זאת. כך שתמיד ברמת תודעה של כחול יש מישהו שהוא בתוך הסיפור ומי שהוא בחוץ. מי שמאמין למערכת הכללים הוא בפנים, מי שכופר בהם הוא מחוץ לסיפור. למשל כתב אוגוסטין – אין גאולה מחוץ לכנסיה.
האימפריה הרומית, הכנסייה הקתולית, כל פונדמנטליזם בכל דת יש מידה של כחול.
גם לכחול יש מידה רבה של אמת, אך לא את כל האמת.

מונותיאיזם קשור לכחול, כי הכחול אומר שיש אחד, אין רק מאגיקה וחלקים של נהר אלא יש נהר שלם. והמונותיאיזם אומר שיש אחדות בהווייה. ולכן הכחול מוליד את הכתום, שהוא המדע.
צופים – מערכת של עקרונות, מדים. לכן ‘כחול’ הרבה פעמים משתמש במדים, כי זה סימן שאתה ‘בפנים’. לכן לדתות הרבה פעמים יש מדים.
לעומת סגול, שם הפרמטרים של האחדות מבוססים על קשר דם וכיוצא בזה מרכיבים שרירותיים ולא אמוניים.

ככל שעולים בספירלה, האור גדל, אך גם הצל גדל.

40% של האוכלוסיה נמצאים בכחול, ויש להם כ- 30% של הכוח.

רמה חמישית – כתום

התפיסה כאן אומרת שנמאס לה מהצל של כחול, שהוא השרירותיות בתפיסת הגאולה (אין גאולה מחוץ לכנסייה) אלא יש כללים מדעיים ששולטים בעולם, הרוב בעולם זה מדע.
אדם שבונה עסק ומחפש להתרחב – הערך שלו הוא רק עיסקי; עני פחות טוב מעשיר; משחקים לפי כללי השוק; לא כפוף למערכות מוסריות של ציבור זה או אחר. כל מי שרוצה לעבוד יכול להצליח. קפיטליזם הוא תוצר ישיר של כתום. אם תעבוד חזק – אתה בפנים. זו התקדמות ענקית.
בישראל, חברות הייטק, זה כתום.

יש כאן איזשהו מוסר. לפעמים האדום עולה ואז מכניסים שוחד כי הוא גובר על הכללים. אך בדר”כ איש הכתום משחק לפי כללי השוק. אלו הם תאגידים, עסקים. ועדיין יש היררכיה מוסרית המובנת לכולם שלא באה מהדת הפורמלית. יש חלוקה לעולם נאור ולא נאור. אך אין יותר כפיפות לדת מסויימת.
30% מהאוכלוסיה, 30% מהכוח הציבורי.
בישראל יש המון כחול והמון כתום.

למשל, לב לבייב מצד אחד גר בכפר חב”ד בתוך תודעה של כחול, וגם איש עסקים בבורסה, שזה כתום. ולפעמים שני אלו מתנגשים. יש בו את שניהם בצורה עמוקה. ושניהם סוגי תודעה המושרשים בו.
היופי של הקפיטליזם, גלובליזציה – יצוא של דרגת התודעה האמריקאית שהיא כתום, והרעיון הוא להוציא את העולם דרך הגלובליזציה מסגול ומאדום ומכחול. כך שאם אני יכול להעלות מספיק אנשים לדרגת תודעה של כתום אז אני יכול לגאול את העולם. ובן לאדן מתנגד, בעיניו אדום כופר בערכים של כחול ולכן בוחר בסמל של כתום – מגדלי התאומים, אברי המין של החברה הכתומה – וחותך אותם. הוא יוצא נגד הגלובליזציה: אתם לא יכולים עם הכתום שלכם לזלזל בכחול.

שמעון פרס הוא תודעת כחול – אתה יכול לקנות אנשים בנייר טואלט. וזה לא נכון. או למשל בבחירות לפני מס’ ימים תושבי מזרח ירושלים בחרו בחמאס, כי הם בחרו לא מתוך כתום, אלא מתוך אדום וכחול וסגול.
אתה לא יכול לעסוק במו”מ מבלי שיהיה דו שיח בין דרגות תודעה שונות.
לכן חייבים לתת כבוד לפלשתינאים כערך. למשל, אתה לא יכול לעצור אבא פלשתינאי במחסום ולערוך לו חיפוש אל מול ילדיו; אכן, לוגית, חייבים לעשות זאת כדי להגן על עצמנו מבחינה ביטחונית.
אך עלינו לא לפעול מתוך לוגיקה אלא מתוך כבוד, למשל, לשים מיצים ועוגות במחסום הזה.
כלומר, לכבד את כל הספירלה.

מנהיגי המדינה הנוכחים לא מעריכים מאגיקה. והרי מאגיקה היא דבר אמיתי בעולם, הגם שהוא לא הכל. כתום חושב שהוא כל העולם. והגם שכתום התעלה מעל סגול בהרבה דברים, אין זה מבטל את הערך של סגול. וצריך לכבד זאת.
דוג’ נוספת – הרב פרומן מנחם, הרב של תקוע, מקיים דיאלוג עם חמאס כי הם ראו שהוא שותף לתפיסה מסוימת של כחול.
מדינה חילונית המבוססת על ערכי כתום לא יכולה לקיים דיאלוג פורה עם חמאס. ולכן חשוב להשתמש בכל רמות התודעה במדינה כדי לקיים את הדיאלוג הזה.

רמה שישית – ירוק

כמעט כל אחד חונך על ערכי ירוק.
ירוק הוא קודם כל פלורליזם – מכיר באמת בכל מקום, כך שלא רק תרבות המערב חשובה אלא גם האינדיאנים וכו’. זו תפיסה שמאמינה ברב תרבותיות, בשוויון בעולם. הכתום הכניס את השוויון לעולם והירוק הרחיב זאת – אין איבחון בין אנשים, אין היררכיה, מקבלים את כולם, וזו תפיסה מדהימה אך יש לה גם צל בכך שאין היררכיה. למשל, אם יש מנהג בהודו (סוטה) לשרוף את האלמנה אחרי שהבעל נפטר אז אין שום יכולת לקבוע היררכיה בנדון כי אומרים שזה מנהג המקום ולכן אי אפשר לשפוט אותו !!
או למשל האם אני יכול לומר שאמא תרזה יותר קדושה מהיטלר? הירוק אומר שהמוסר הוא יחסי. מי שלא מקבל את התפיסה של היטלר הוא שיפוטי.
האוייב של ירוק הוא שיפוטיות.

כאן אין שיפוטיות. אין היררכיה. אחרת זה פסול. והבעיה היא שכן צריך שיפוטיות בעולם. כי אמא תרזה אכן יותר טובה מהיטלר. ולא כל תרבות שווה. ולא כל תפיסה שווה. אז אני מוכן לשמוע את כולם, אך זה לא אומר שאין היררכיה.
זה מבוסס על מעגלים מתרחבים של חמלה אהבה ואכפתיות וככל שהם מתרחבים זה יותר מוסרי ולהיפך. יש הבדל אם אני משקיע חיי בבניית תאי גז או בהאכלת רעבים.
עד ירוק למדו את ההגות רק של המערב ולא חשבו שיש משהו ללמוד מוודו או מהאינדיאנים וכו’. היתה תרבות אחת רודנית קפיטליסטית כובשת.
הקפאה ועצירה של שיפוטיות היא טובה. הספר ‘אות השני’ מדבר על אישה שנהרסת על ידי שיפוט מוגזם של הקהילה, כך שצריך להיות בהחלט ריכוך של השיפוטיות ולקבל יותר את הזולת. אך אין לקבל תפיסה זו כתפיסה רוחנית או מוסרית.

הניו אייג’ הוא ירוק קלאסי, אין היררכיה. הכל מישמש. לא מבינים שיש היררכיה טבעית המובנית בעצמותו של עולם.
הפמיניזם, בטעות גדולה, ווילבר אמר זאת, אמר שגברים הם של היררכיה ונשים הם מכילות ולכן גברים כפי שהעיר קולבר גברים מדברים בערכים של טוב ורע ונשים מדברות בחמלה ובאכפתיות והחוקרת גיליגן אומרת שגם כשהערך שלי הוא לא טוב ורע אלא חמלה ואהבה יש דרגות בחמלה ואהבה. למשל, האם אכפת לי רק מגבר אחד ? אז צמצמתי את כל החמלה אליו. או שיש לי לכל השכונה, או לכל העם כוו’ – זו הרחבת המעגלים, ומי שהוא אגוצנטרי פחות טוב מאתנו צנטרי וכו.
תפיסת הזמן כאן מתרחבת מאוד כי מי שהוא מאוד מוסרי אכפת לו לא רק מחייו שלו אלא מהדורות הבאים. לכן אדם אוהב באמת צריך להרחיב את מעגלי הזמן לגמרי.

עד כאן 6 רמות תודעה בסיסיות.

ככל שאדם נמצא באחת מדרגות התודעה האלו, אתה לא יכול לראות באיזו דרגה אתה נמצא. אך מעצם זה שאתה מסוגל לראות את הספירלה ולהשתחרר מהזהות עם דרגת תודעה אחת, אתה עושה צעד ענקי לקראת ההארה. עצם ההיחשפות לחומר הנ”ל היא צעד בדרך להארה. אז אני יכול להפוך את הסובייקט לאובייקט וכשאני לא רואה את הספירלה היא נמצאת בסובייקט שלי ואז אני לא יכול לראות. ומ תוקף את הספיראלה הזו? מי שנמצא בירוק כי ירוק אומר שאין ספירלה כי אין היררכיה ! למשל, דייוויד אברהמס הוא איש של ירוק ואצלהם כל היררכיה היא בעייתית. לדעתו צריך לקבל מדי פעם את הסובייקט האינסופי, ולא לקבע את הספירלה ולא לתייג אנשים.

קלייר גרייבס – כל ה 6 הנ”ל זו הדרגה הראשונה והקפיצה לדרגה השניה היא עצם היכולת לראות את הספירלה, לראות את הערך של כל הרמות שלה, ולדעת להפעיל במידה נאותה את החלק של הספירלה שנחוץ במציאות מסוימת מבלי להזדהות איתו/להיטמע בתוכו.

20.2.06

מודה אני לפניך מלך חי וקיים

נדבר היום על שלושה נושאים –

מהי תודעה משיחית
מה אופיו של התרגול הרוחני ‘תפילה’ (אלוהים בגוף שני)
מהי חוויית האמונה – אמונה לכאורה עומדת מול ההיגיון ומול המדע, לכאורה יצא לה ‘שם רע’. בעצם הצבת שלוש השאלות האלו נשאל – איך ניגשים לשאלה כזו באופן מתודולוגי, האם אני ניגש עם אמרות גבוהות או הוכחות מדעיות וכו’? יש רק דרך אחת – לגשת תמיד למקרא. בשאלות כאלו תמיד ניגשים קודם כל למקרא.

נתחיל עם הנושא של תודעה משיחית.

איך ניגשים לשאלה זו?

נחפש במקרא את הדמות שמייצגת את התודעה המשיחית. אני שואל – איזו דמות בארכיטיפים של המקרא מייצגת תודעה משיחית? כך יונג ניגש לארכיטיפים, הוא שאל, מי מהאלים במיתוס היווני מייצג חווייה מסויימת.

מי הדמות?

דוד מלך ישראל הוא הסמל של התודעה המשיחית. דוד מגיע משבט יהודה. להיות יהודי משמעו שבט יהודה. כי להיות יהודי משמעו להתגלגל to incarnate בתודעה משיחית. יהודה הוא המקור של דוד, דוד הוא המקור של משיח, ולכן יהודה מייצג במקרא תודעה משיחית.
אם אני אומר שאני יהודי אני אומר שאני מאניש תודעה משיחית.
לכאורה, אפשר לעצור כאן.
תודעה משיחית משמעה שההיסטוריה מתקדמת בצורה אבולוציונית לקראת התפתחות התודעה, לקראת תודעה רוחנית/גשמית גבוהה יותר שתצליח לשנות את העולם מיסודו.

הנצרות באה לחלוק על התפיסה הזו של תודעה משיחית – מדוע? משום שהנצרות רצתה לנתק בין ההתפתחות הרוחנית לבין ההתפתחות הרוחנית/גשמית של תיקון העולם הפיזי. היא אמרה שאפשר שיהיה בעולם תודעה משיחית גם כשיש בטנים נפוחות מרעב. בעוד שהמקרא גרס שהתפתחות התודעה הרוחנית אינה שווה אם היא לא מתתרגמת לשינוי של ממש בעולם, של דפי ההיסטוריה.

המשיח הגיע, ובאופן בסיסי יש השגה של פידיון redemption. וזו הסיבה שהיהודים דחו את ישו.
המקרא מדבר על עיר של אנשים. בעוד שבנצרות דיברו על העיר של אלוהים.
מה עומד מול התודעה המשיחית? אנו ניגשים לדמות המקורית, יהודה, ואני רוצה לראות איך נוצר יהודה, וכשאני יכול לענות על זה אני אוכל לענות על השאלה מה יוצר תודעה משיחית. זהו התהליך הקריאה הפנימית של בעלי הזוהר מול הטקסט המקראי.
איך אני יודע להגיע לתודעה משיחית שהיא ריפוי עולם? כשאחזור לצופן המקור, הוא המקרא.
שטיינר – אתה צריך ליצור שדה של משמעות. והמקרא הוא שדה משמעות.

איך נולד המשיח?
מיהו יהודה? יעקב הוא אביו, לאה היא אמו.
יעקב מגיע לבית דודו לבן, רואה את רחל “ויאהב יעקב את רחל…אעבוד אותך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”.
לבן מסכים באופן מעט מסוייג (טוב לי מתיתי אותה לך מאשר לאיש אחר), ומבקש “שבה עימדי”. ויעקב עובד 7 שנים וימים אלו נראים לו כימים אחדים באהבתו אותה. ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי מזה משתמע שלבן עדיין מתנגד, כי מלאו ימיי ואבוא אליה.

לבן עושה משתה (משתה היא מילה יסודית במגילת אסתר, ושתי היא נערת המסיבה, יש במגילה 5 מסיבות משתה). ויקח לאה בתו ויבא אותה אליו ויבוא אליה לבן לוקח את לאה ומביא אותה תחת החופה. ויהי בבוקר והנה היא לאה…ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רימיתני.

מה קורה כאן??!

לבן הוא האיש הרע כאן, כי החליף בין רחל ללאה. זו תפיסת ‘בן-לאדן’, הוא האיש הרע. אך ברגע שאני אומר זאת, זה פוטר אותי מלעשות חקירה רוחנית אמיתית. כי בן לאדן מייצג תהליך הרבה יותר עמוק. וגם כאן קל להאשים את לבן. אך גם רחל וגם לאה אחראיות כאן. לאה אחראית כי היא שיתפה פעולה עד הבוקר ויהי בבוקר והנה היא לאה. ואכן המדרש מציין שיתוף פעולה בין לאה לרחל, כך שרחל הייתה מתחת למיטה ונתנה את הקולות הסקסואליים במקום לאה, שהייתה עם יעקב במיטה. המדרש, כמובן, לא רוצה לתאר משהו היסטורי אלא רוצה להגיד שיש דו שיח ושיתוף פעולה של הבנה בין רחל ללאה. מהו דו השיח הזה בין רחל ללאה ?

רחל אחראית, כי גם אם לא הייתה מתחת למיטה, היא הבטיחה ליעקב שתפגוש אותו תחת החופה, ובהגיע היום מופיעה לאה ורחל לא אומרת לו זאת !! זה סיפור של בגידה של ממש של רחל ביעקב. הקשר בין יעקב ללאה מתבסס, אפוא, על בגידה מרכזית ודרמטית – גם לבן וגם לאה וגם רחל מרמים את יעקב.

יש מדרש לפיו יעקב הוא חכם, והוא ידע שלבן ירמה אותו, והתכונן לכך ואמר לרחל – אני יודע שהוא הולך להחליף אותך עם לאה ואני אתן לך סימנים, את תהיי תחת צעיף כבד ואת תתני לי סימנים שאני אדע שאת היא רחל מתחת לצעיף. ועל פי המדרש רחל נותנת את הסימנים האלו ללאה. והנה, אותם סימנים שיעקב רצה להשתמש בהם כדי להימלט מהרמייה הם הסימנים שמפילים אותך. כלומר, המדרש רוצה לומר: כשאתה רוצה להתחמק מרמייה על ידי רמייה, על ידי אותה האסטרטגיה, הרמייה שלך היא שמפילה אותך! כי משתנה אחד לא עלה בדעתו של יעקב, והוא שרחל תמסור את הסימנים האלו ללאה.

מה קורה עם רחל?

רחל דואגת לאחותה לאה, מזדהה עם צער אחותה. זוהי ‘רחל מבכה על בניה’ – רחל שהפכה להיות הדמות שמסוגלת להתעלות על עצמה ולהזדהות זיהוי טוטאלי עם הצער של הזולת, שזהו הגדרת השכינה, לכן המקובלים קראו לרחל ה’שכינה’. כי רחל היא שנמצאת איתנו בכאבינו בשמחותינו ובצערנו.
השכינה היא אמא, אמא היא עם בנה בין אם הוא צודק או לא, אם אין לי סיפור טוב של אמא אז אני מחפש אמא במקום אחר. אני צריך אמא שתרגיש את הכאב שלי לגמרי ובאופן טוטאלי. כשלילד כואב הוא הולך לאמא לא כדי שתפתור לו אלא כדי שתזדהה עמו בכאבו !! נוכחות האמא היא נוכחות השכינה.

וירא יעקב את צאן לבן אחי אמו וישק את הצאן ויישק יעקב לרחל – יש כאן בלבול בין להשקות את הצאן לבין לנשק. לא ברור שהוא אוהב את רחל באמת…הוא שכח לשאול אם רחל מעוניינת בו בכלל…בשום מקום לא כתוב שרחל אוהבת את יעקב.

ומה עם לאה?

נניח שיעקב אוהב את רחל, ושזה הדדי. מדוע לאה מעיזה לשתף פעולה עם אבא ולגזול מרחל אחותך את המיועד שלה? ביבליודרמה –
אני לאה אעשה הכל כדי למצוא מישהו כדי לרצות את אבא. רחל כבר תסתדר. אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה.
אני לאה, אני מלאת תשוקה ויצרים, המקובלים יאמרו שהיא לילית, אני זו שאגיד אחר כך ליעקב לבוא אליי כי שכרתי אותו בדודאי בנה של רחל, אני אשיג את יעקב.
אני מוכנה לחיות עם גבר שלא אוהב אותי ובלבד שאהיה נשואה, מרגישה לא ראויה, לא רצויה, אין לי את הבית הנכון, חיכיתי 9 שנים לגבר שישא אותי, הוא לא מגיע, ואני מוכנה לקחת אותו בכל מחיר.
אני מוכנה לקשור זאת עם רחל ועם יעקב כי יעקב עצמו הוא המאסטר של הרמייה. מגיע לו.
אני דואגת לאינטרסים של אבא שלי, יעקב צריך להישאר כאן ולעבוד עוד בשביל אבא שלי.
אני לאה ואני יודעת מיהו אבא שלי, יעקב מייצג עולם אחר, והדרך היחידה לצאת מבית אבא היא להתחתן עם יעקב אחרת ישיאו אותי לעשו.

נבדוק את הקול העיקרי של לאה – אותו קול של לאה שרוצה את יעקב בכל מחיר, היא יודעת שרחל היא יפת התואר ושהיא תסתדר. ועל לאה נכתב ועיני לאה רכות, קרי, היא מכוערת. וכדי להיות שלמה היא חייבת להתחתן, ויעקב הוא האופציה היחידה כעת, והוא מתאהב ברחל, לאה נשארת גלמודה, חשה לא שלמה ולא ראויה וחייבת לעשות משהו כדי לצאת מזה, שמא אמות. ולכן אני אעשה מעשה.

רחל התארסה עם יעקב. רחל אמרה לי שלא אוכל לרמות אותה כי יעקב מסר לה סימנים, כי הוא יודע שאבא ינסה לעזור לי. אני אסתובב בבית עצובה ומקופחת ובכיינית ואני יודעת שרחל מאוד רגישה ומרגישה את צערי, ואני אעשה לה מניפולציה. בכל פעם שרחל שמחה, לאה ‘מנגנת’ על רגשי האמפטיה של רחל עד שלאה גורמת לרחל למסור לה את הסימנים. לאה מחליטה שהיא חייבת להיות גברת יעקב בכל מחיר. היא חשה שאינה שלמה בלי להיות גב’ יעקב. ובשביל זה אני מוכנה לפגוע בהרבה אנשים כדי להגיע לשלמות שלי.

אם אני חש שבלי יעקב (=העסק/התואר/הכסף/הידע/וכו’) אני לא שלמה, אני חייבת משהו חיצוני שנקרא ‘יעקב’ כדי להיות שלמה, ואז אהיה מוכנה לפגוע בהרבה אנשים בדרך, כי בלי זה זה לא קיים ולא מתחיל.
לאה הצליחה. כעת היא גב’ יעקב.

אך הבעיה היא שיעקב לא מעוניין לאהוב אותה. למרות כל המניפולציות וכל הדרך שעשית, וכל מה שהשגת, יעקב למחרת כועס וגם לאחר שכעסו שוכך, הוא לא מעוניין להיות אתי.
כלפי חוץ אני גברת יעקב. אך יש כאן את מה שנקרא בפסיכולוגיה ‘תופעת השקר’ – כי בפנים יעקב לא מעוניין בי.

וכשאני לכאורה משיג את ‘יעקב’, אבל זה רק מבחוץ, וקשה לי להכיר באמת הכוזבת, אז באופן טבעי אני אוסיף עוד יעד, למשל, שרק יהיה לי ילד ואז יעקב יאהב אותי.

וירא ה’ כי שנואה לאה – ה’ רואה את מה שכל העולם לא רואה. ויפתח את רחמה ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה ראה ה’ בעניי כי עתה יאהבני אישי – ראו-בן = היא אומרת זאת ליעקב, ראה, הבאתי לך בן, ואולי עכשיו אהיה גב’ יעקב ממש, כל המטרה של ראובן הוא להביא לאמא את השלמות שלה, כשהיא משוכנעת שהשלמות שלה תבוא מיעקב. וזה לא עובד. ראובן חש עצמו ככלי של אמא, כדי שאמא תרגיש שלמה. ייעודו של ראובן מלידה הוא להביא את יעקב ללאה. וזה לא הולך.

ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע ה’ כי שנואה אנכי – שוב, העולם לא יודע. שמעון הוא הבן שמשמעו ‘אמא שנואה’.

ותהר עוד ותלד בן ותאמר עתה הפעם יילווה אישי אליי כי ילדתי לו שלושה בנים על כן קראה שמו לוי – אולי הפעם הגבר שלי יתלווה אליי לטיול ביחד כי אני חשובה לו ממש. וגם זה לא עובד. לאה נשארת לבד. היא יודעת שזה לא אמיתי.

כמה פעמים התחתנו עם יעקב באפילה, בחושך, כדי להרגיש שאנו ראויים – זה הסיפור כאן.

ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ה’ על כן קראה שמו יהודה זו הפעם הראשונה שבה השם של הילד לא קשור בתכסיס או ברצון שלה לזכות במשהו מיעקב. זהו רגע של brake threw’ וזה הרגע של תולדת התודעה המשיחית.

היא אומרת – הפעם, שלא כמו הפעמים הקודמות, אודה את ה’. וזהו ‘מודה אני לפניך’. כל המחקר מנסה למצוא את המקור של המילים הראשונות שאדם קם בבוקר. אני עושה תרגול רוחני שמשחזר את החוויה של לאה כשהצליחה לשבור את הדפוס של חייה והצליחה למצוא את עצמה לרגע. התחתנתי בחושך וקיוויתי וחייתי בשקר. אבל לא הבוקר הזה . בבוקר הזה אני משחזרת את הרגע שבו נולדה אנרגיה חדשה בעולם.לאה כאלה, godess מורידה לעולם רגע של אנרגיה של טרספורמציה, שלפיו – הפעם לא כמו אתמול. וכל בוקר אני מוכנה לעשות זאת מחדש.

אבל, מה קרה? מה השתנה בתוך לאה שאיפשר לה להגיד הפעם אודה את ה’?
המקובל נכנס לתוך הדמות של לאה כדי ליצור כוונה של ‘מודה אני לפניך’, לבדוק – מה אני רוצה להגיד בזה? אני רוצה להגיד שזה רגע הפריצה שלי שבו אני יוצר תודעה משיחית שעומדת מול הרוע, כלומר, אני רוצה להיות משיח !!ועל זה אמר בעל המאור עיניים ר’ מצ’רנוביל שכל אחד צריך לזכות בבחינת המשיח שלו. ואיך אני עושה זאת?

לאה – כל הזמן חיכיתי וחיכיתי והחלטתי להפסיק את הרחמים העצמיים והבנתי שהאושר יכול לבוא רק מבפנים.אני מסתכלת על עצמי בראי ושואלת את עצמי לאן הגעתי?! אני אמא שלא אוהבת את ילדיה, ואני רואה את עצמי ומתמלאה גועל מעצמי. בעוד שהשפחות הן האמת ואני השקר. אני רואה את הריקנות שלי. איבדתי את החלומות שלי. והנה אני בת 47 ואולי עכשיו אני יכולה לעשות זאת אחרת, לא האמינו ששוב אכנס להריון.

אני לאה ואני הייתי מוכנה להשתמש ביעקב עבורי, ואף פעם לא חשבתי מה יעקב רוצה, ועכשיו אני מבינה שאני לא יכולה לכפות דבר על אף אחד. אני מוותרת על יעקב שיילך לדרכו ואני אשאר איתו ‘והפעם אודה את ה’.’
כל מה שחשבתי עד כה הוא שהילד הזה יביא אותי ליעקב. והנה לראשונה אני חשה את ההריון עצמו, אני חשה ילד גדל בתוכי. הייתי כל כך עסוקה בלהגיע ליעקב ולא יכולתי להרגיש זאת. והנה אני חשה את החסד האלוהי. הילד הוא לא אמצעי להשיג משהו אחר. פתאום אני מחזיקה את הילד שלי ואני אומרת שאיני רוצה להשיג, אלא רק להיות. וזה רגע אינסופי שפותח בפניי נצחיות, זה הרגע עצמו, ואני מתמלאה משהו שלא התמלאתי אף פעם. וזה רגע של אמת. של פריצת דרך. אני לא מחפש שום דבר אחר בחוץ, אני רק נוכח במלאות. זה רגע משיחי. רגע של bliss

תמיד הסתכלתי בילד שלי וראיתי את פני יעקב, ופתאום אני רואה את פני יהודה. יהודה הוא הילד הראשון שמקבל מאמא את האהבה הבלתי מותנית שלה. הוא הילד הראשון שלא משתמשים בו כדי להגיע לאבא. הוא נולד מתוך רגע משיחי. פתאום היא הבינה שהיא מסוגלת לשנות את כל התבניות וההתניות של חייה, הכל משתנה ברגע אחד שבו היא מבינה הפעם אודה את ה’.

אני לאה ראויה גם בלי יעקב, מחובקת על ידי השכינה האלוהית. אף אחד לא סיפר לי זאת קודם לכן. במגע עם טקסט/חבר/ילד/שירה וכו’ אני מבין שאני מחובק בחיק השכינה.

הרבי מאישביץ אומר – כשאנחנו מסוגלים לשמוע, להרגיש את החווייה האלוהית, את המחשבה האלוהית, אם רק נהיה מספיק שקטים. יש כל כך הרבה רעש. בשקט מספיק אוכל לשמוע את הקול האלוהי של השכינה. לאה לא הייתה מסוגלת לכך כי אף פעם היא לא הייתה נוכחת באינסוף של הרגע, להירגע בתוך הרגע. עד שנולד יהודה. קודם כל היא מבינה שהיא לא תשיג את יעקב. והיא נכשלה עד כה. והיא הגיעה לשנאה עצמית. והיא הגיעה לרגע שבו היא נמצאת בנוכחות האל ומחבקת את יהודה ומרגישה את האהבה האינסופית שיש לי כאמא ליהודה, וזו האהבה שיש לקוסמוס/לאלוהות כלפיי כשאני נמצאת בחיק השכינה. האישביץ רומז לכך שלאה חשה שכמו שאני מחבקת את יהודה, כך השכינה מחבקת אותי. כמו שיהודה הוא חלק ממני, כך אני חלק מהאלוהות.

האישיביצר מגיע לתודעה זו מתוך הסיפור הזה שמהווה את היצירה של התודעה המשיחית בעולם, כי האישביץ הוא התורה בעצמו. אם אני חש לא שלם בלי יעקב, אעשה את כל המלחמות בשביל להשיג את יעקב. ואם אני לא חש שלם בעצם זה שאני בחיק השכינה, אעשה מלחמות ותחרות ומחלוקות כדי להשיג את יעקב, וזה מה שקורה כשמתחתנים עם יעקב בלילה. האגו הוא שגורם לי להתחתן עם יעקב בלילה ולחכות לו כדי שאחוש שלם. וכשאומרים מודה אני לפניך בבוקר זה הרגע שבו אני חשה שווה וקיימת ונוכחת בחיק האלוהי.

המדיטציה של התפילה הזו, שהיא חוויית האמונה, בחינת אומן, יונק משדי אמו, בחינת אל שדי – התרגול הרוחני של מודה אני בשנייה הראשונה שאני קם, אני מנסה להתחבר לרגע אחד בחיי שבו הרגשתי נוכחות אינסופית ושלמות ותחושה שאני קיים. זהו זיכרון ד’עלמא ד’עתי, בלשון רבי נחמן. לכל אחד יש זיכרון אחד שבו הוא חש שהוא קיים, שאין סיבה להילחם ולהתחרות כי אני פשוט קיים. ואז אני אומר מודה אני לפניך בבחינת הפעם אודה את ה’. אני מתחבר לאנרגיה של לאה שהיא התודעה המשיחית שיוצרת את יהודה. זוהי בחינת יהודה שבי. ברגע שאני אומר מודה אני לפניך אני יוצר את היהודה שבי. ואז אני יוצר שחרור של ההתניות, יוצר אנרגיה של שפע וגאולה.