Join Our 'Many Paths, One Mountain' Broadcast Every Sunday at 10am PT Sign Up

Introduction to Certainty and Uncertainty כל אלה הן רק מלים עד אשר ילמדו בעלילות חיינו

Marc Gafni » Certainty / Uncertainty » Teachings in Hebrew » Introduction to Certainty and Uncertainty כל אלה הן רק מלים עד אשר ילמדו בעלילות חיינו

 

כל אלה הן רק מלים עד אשר ילמדו בעלילות חיינו

“חזיתי את אדוני מבשרי”

ציטוט ×–×” מספר איוב הוא העקרון המנחה של הכתוב. למי שקורא בתנ“ך מתוך חיפוש מיסטי, לחזות את אלוהים פירושו להבין את משמעות ההוויה… מפני שאלוהים והוויה חד הם. המקובלים קוראים פסוק ×–×” בדגש מיוחד על המלה “בשרי”. “בשרי” משמעו לא רק צורתו הפיסית של הגוף, אלא המהות של נסיון ×—×™×™. לכן הם מבינים את המשפט כך: אני מתחבר לסיפור ההוויה דרך הדרמה של הנפש – וביכולתי להתחבר לנפש רק דרך הנפש שלי, כלומר, דרך הסיפור שלי.

בקונטקסט מודרני, אין אפשרות שפילוסופיה אותנטית תתקיים בנפרד מהאדם, מהפילוסוף. עברו הימים שבהם סגדנו לאובייקטיביות. אמת קיצונית חייבת להימצא, למרות הפרדוקסליות, בסובייקטיביות קיצונית. סיפורו של רעיון הוא בלתי נפרד מהסיפור של המחבר – הם אחד. זו הסיבה לכך שבספר ×–×” ישתלבו גם סיפורים אישיים בתוך מסגרת של התבוננות עיונית. לא שמתי לנגד ×¢×™× ×™ כמטרה למכור יותר ספרים (אם ×›×™ הדבר יכול להיות מבורך) המטרה היא לכתוב פילוסופיה שהיא אמיתית.

אשתי שהיא משוררת, לימדה אותי שהשירה האוניברסלית הטובה ביותר צומחת מתוך ההתמודדות העמוקה ביותר של האמן עם היקום האישי שלו, המסורת שלו. ברוח זו הייתי רוצה להעמיק את הבנתנו את הרעיונות הללו, מתוך קשר למציאות האישית שלי ולהזמין אתכם, גם אם אתם באים ממסורות שונות משלי, לתרגם אותם לתוך הסיפור שלכם. בעוד הנושאים של הספר הם אוניברסליים, אני עצמי יכול לעסוק בהם באופן אמיתי רק דרך נקודת ההשקפה של הסיפור של בני עמי, הסיפור התנכ”×™.

על פי התייחסות המסורתית, נקראת הפעולה האינטימית והאישית של פירוש התנ“ך: “יצירה של תורה חדשה”. היא מתרחשת באמצעות מפגש של שני ביטויים של האלוהות – הסובייקטיביות הקדושה שלי והאובייקטיביות של הטקסט הקדוש.

דרך פעולת הלימוד, המפגש היצירתי עם הטקסט, אנו משלבים מחדש את שני הביטויים של אלוהים. זהו בטבעו מפגש אינטימי ביותר, פרטי ואישי מאוד. כשאני משתף את ההתנוצצויות$$$ שלי מהטקסט הקדוש, הן נשארות לא יותר מאשר הפירושים הסובייקטיביים שלי. הקורא אמור לראות איך ההשתקפויות אלה מהדהדות בתוך לבו או לבה, בתוך ×””בשר”, ולהמשיך ללמוד.

הקדמת המחבר

מסע אישי של רב אחד לעולם של ודאות וספק.

“אי ודאות היא כמו ארון פתוח”, אני מהרהר כשאני עומד מול ארון מלא וגדוש באפשרויות. אי ודאות יכולה לנבוע ממקום עמוק כמו שאלת האמונה באלוהים או ממקום שטחי כמו אי היכולת לבחור בחליפה הנכונה. בסופו של דבר זו בעצם אותה שאלה. למשל, אני מתמודד עם הדילמה, איזה מערכת לבוש תתאים לאירוע וכן גם למקצוע שלי. המקצוע – רב אורתודוכסי, האירוע – טקס נישואין של זוג “×’×–×¢×™” בתל-אביב. זהו שילוב מעניין של רב יהודי שמרגיש ישראלי מאוד וזוג ישראלי שחש דו-ערכיות חריפה כלפי היהדות שלהם.

המונחים ישראלי ויהודי, כפי שהקורא בוודאי יודע, הם בעלי משמעויות נפרדות מאוד. “ישראלי” כרעיון וזהות חדשים מגלמים בתוכם את האומץ, האנושיות ואת דופק החיים של העולם המודרני. זוהי חילוניות המכחישה באופן מכוון את כל הוודאויות המצויות במסורת.

כמו זוג נעליים חדשות הנמצאות במרכז הארון, זוהי מציאות חדשה ומרגשת שבוודאי תגרום לכמה יבלות. לעומת זאת “יהודי” מעורר תפיסה של רעיונות וזהויות ותיקים. את הדימויים של חמלה, ממסד, וקהילה שעוברים כחוט מקשר במשך דורות רבים. היהדות היא הנוחיות שבשורשים עמוקים, דומה במקצת לנעלי הבית הישנות שליד המיטה. כל דת, וכן כל חברה כיום, נקרעת בין שני הארכיטיפים המנוגדים הללו – ×–×” של הישראלי וזה של היהודי. ארכיטיפים אלה הם כמובן אוניברסליים. למרות שאני כותב בשפת המסורת שלי, הכוונה שלי – כמו זו של המשורר – לגעת במקומות החשופים שמאחדים את כולנו בלי קשר להקשרים המיוחדים והשונים של חיינו.

הספר הזה נסוב ברובו על משמעות המתח הזה בחיי כל אחד מאיתנו. כיצד אנו מיישבים את הכמיהה העמוקה אל המוכר, היציב והוודאי, עם הצורך הדוחק לא פחות ללקיחת סיכון, לחדש וללא ידוע?

אך כמו שקורה לעתים קרובות, נראה שאני מקדים את עצמי. בואו נחזור לדילמה המקורית שלי – איך להתלבש לחתונה הזאת? כמובן, השאלה המרכזית היא למעשה מה מתאים לאני הפנימי שלי. אני ×—×™ לכאורה בשתי מציאויות. אני חש בצורך למזג את העולמות, לגשר את הפער שבין אנשים. אכן, זו המשימה שלי בערב ×–×”, להשיא את הניגודים. איך להתלבש אם כך, בהתאם? אני מחליט על הצהרה מופגנת של נייטרליות – לבוש שחור לגמרי. המוזמנים לא יהיו בטוחים לגמרי אם אני רב אולטרא-אורתודוכסי או אמן לבוש בצו האופנה המקווה להכרה.

×”×”× ×—×” היא שלבוש טקסי שכולו שחור יכול להיות קצת יוצא דופן עבור רב אורתודוכסי. אך אני מעולם לא הרגשתי כרב אורתודוכסי מסורתי ממש. אכן נחשבתי קצת לכבשה שחורה, למרות שהצבע עוביו רק כעובי הבד. אני עומד בקריטריונים של רב אורתודוכסי שעבר טקס מינוי רבני פעמיים. אך אני מעדיף להגדיר את עצמי כרב לא-כתתי, מפני שלמדתי שאם אתה מתכוון לשנות את תבניתם של עולמות, אינך יכול להתאים בעצמך רק לתבנית אחת. אין לי זקן, אך תמיד יש לי כיסוי ראש. אני נוהג במכונית, משאיל סרטים מחנות הוידיאו בהתלהבות ומשתמש בטלפון נייד… אך אינני עושה אף אחד מהדברים הללו בשבת. למרות שאחת מההנאות הגדולות שלי בחיים היא לנהל חתונות יהודיות, חייתי עד זמן לא רב לבדי, שרוי בכאב כתוצאה מכשלונן של שתי מערכות נישואין. אני שואב עונג רב מכך שלימדתי אלפי תלמידים שאת כולם אני אוהב מאוד. יש לי סטודנטים נהדרים שמכבדים אותי בתואר של רב ומורה. אני מכיר להם תודה על הכבוד. יש לי חברים קרובים, שותפים ותומכים. אך יש לי, לצערי, גם קבוצה קטנה של מתנגדים שעם איש מהם לא החלפתי, למעשה, מלה מימי, אך הם עשו בעקביות את הדברים המרושעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת על מנת למנוע ממני להורות. יש כאלה הטוענים שהעבר שלי אינו מאפשר לי להיות מתאים לתפקידו של רב אורתודוכסי, לעומתם טוענים אחרים שאורח ×—×™×™, נסיוני והיכולות שלי עונים לדרישות הגבוהות ביותר. אולי אלה ואלה צודקים. המאבק עם שגיאות העבר רק העמיק עבורי את הידע ואת האמונה באלוהים, כמו גם בעצמי.

אני יודע בבטחון שאני לא יכול לחיות בלי אלוהי ושמירת המצוות שלי, ואני לא יכול להיות שלם עם עצמי בלי לעסוק בהוראה. אחרי הכול אני רבי-מורה. לא משום שבחרתי בכך אלא מפני שתפקיד ×–×” בחר בי. אני יודע שיש בי מגרעות: אני תמיד נופל ותמיד שואף שוב לדברים גדולים. ניסיתי לעזוב את הכל. במשך שלוש שנים שיווקתי מוצרי ×”×™×™-טק, משייט בין ההנאות של מערכות התוכנה והאינטרנט. אך אי אפשר ×”×™×” להשוות זאת עם ההשראה האינטלקטואלית והרוחנית, עם האקסטזה שעל סף הפניקה, ועם האינטימיות העמוקה עם אלוהים – דברים אלה הגיחו במלוא העוצמה בכל פעם שעליתי על במת המרצים. כנראה שיש לי תחושה של ייעוד. אך בו זמנית אני מרגיש כל כך לא במקום שההשתקפות שלי במראה מביכה אותי. אז ×”× ×” אני: רב אורתודוכסי לא-כתתי, בעל כישורים וחסר כישורים, המנסה למצוא הגיון בעולם באמצעות הסכמה לאמץ לחיקו את כל הפרדוקסים ואת כל אותם דברים שיצאו מאיזונם.

ספר זה התחיל להתהוות כאשר יום אחד, למרות שמירת מצוות היהדות ומנהגיה, למרות נסיוני להפוך לאדם טוב עם אמונה חזקה באלוהים, מצאתי שאני לא מסוגל להחליט אם להציע נישואין לחברה שלי או לא. למה לא יכולתי להיעזר בדת שלי? האם משהו יכול לעזור לנו בבחירות שאנו צריכים לעשות בחיינו? ומה על הספקות העמוקים יותר: איך יכול להיות אל צודק בעולם מלא בסבל? אם איני בטוח באלוהים, איך בכלל אוכל להיות בטוח במשהו? האם אני יכול להיות בטוח בעצמי?

וכך יצאתי לתור אחר כמה תשובות, או לפחות למצוא שלוות נפש עם השאלות. אני לא רוכב על אופנוע, חיפוש הזן שלי מתרחש בנוף הספרים שלי. עבורי הלימוד אינו דבר מקצועי, הוא מסע בזמן, דיון בטיעונים וטיסה לכוכבים. רש”×™ – פרשן מימי הביניים

ממשיך לקטוע אותי כל הזמן, האישביצר, רב מיסטי מהפכן מפולין של המאה ×”- 19 תופס בזרועי ולוחש לי באוזן. רבי נחמן, מיוסר, מלא-שמחה, ושנוי במחלוקת מושיב אותי ומספר לי סיפור. ויצחק לוריא-האר”×™, האריה של המיסטיקה מתקופת הרנסאנס – מצמית אותי באמצעות עיניו הבוערות וחודר אל נשמתי. ואז יש גם את התנ“ך עצמו! לפעמים אני חושב שבמקום לקרוא את התנ“ך, אני רואה אותו כסרט תלת-ממדי. אפילו יותר: אני עצמי הסרט, משחק את כל אחת מהדמויות. עבורי לימוד התנ“ך אינו טקס. הוא מסע אישי אל תוך עולם של מורכבות, כאב, אהבה, בגידה ואיפיון של ארכיטיפים אנושיים. פרויד, ילד יהודי טוב, פנה אל האיפיונים של התרבות היוונית, אני מוצא אותם בספר בראשית: האיכות של יהודה, תסביך עורפה, האיכות של ישראל, תסביך יוסף, והנוחות של תיבת נוח, עולים מתוך המקרא, מדברים אלי ומדריכים אותי בדרכי.

אחת הדרכים, כך מלמדים אותנו המקובלים, שבה אנו יכולים למצוא את הוודאות של הקול שלנו היא באמצעות שיחה עם המדריכים שלנו. הנשים והגברים מתקופת התנ“ך הם מדריכים שכאלה. הם אנשים אמיתיים שחיו ואהבו, ובאותו זמן הם גדולים מהחיים – הם סמלים לטוב שבנו ולעתים גם לרע שבנו.

אולי לכך התכוונו הרבנים כשאמרו: “מעשי אבות סימן לבנים”. עבור עם הספר, קריאת התנ“ך דומה למה שעבור האבוריגינים האוסטרלים הוא ההליכה לחציית היבשת: החזרה ל”זמן החלום” שבו העקבות שהושארו ברגליהם של אלה שהלכו כאן קודם, והסיפורים שסופרו עליהם, נכנסים באופן משמעותי לחיים שלי ולחיפוש שלי אחר אותנטיות ×—×™×””. במציאת קולם אני פתוח לקבל את חוכמה שלהם, ובאותו זמן – מאחר והחוכמה שלהם בכוונה אינה מוצהרת במשפטים ברורים, אלא מוסתרת בדימויים ובסיפורים – אני יכול לקבל אותה אך ורק דרך המנסרה של נשמתי.

וכך במסע המייגע והמלהיב ×”×–×”, המדריכים מהטקסט ורוחות הרפאים של החיים הפרטיים שלי התכנסו ובאו, ודרשו תשובות. מצד אחד, מצאתי את עצמי דוחה את הסמכותיות צרת אופקים של הדת שמורידה את ערכו של האדם למכונה חסרת בינה, ומצד שני, אני לא יכול לקבל את החנופה השטחית של אלה שרוצים לשנות את הדת לסוג של תרפיה עם אלוהים, שהופך להיות בתפקיד של תומך חסר משמעות, חסר אונים – אך מתכוון לטוב. ככל שאני מתקרב לאמונה ולוודאות באלוהים שמורגשת בתוכי כאמיתית, אני יכול לאחר מכן להתמודד עם תובנות חדשות על הספק כערך רוחני. אני יכול להשיא את הניגודים.

מלה על שיטת הדיון

בבית הספר לרבנים למדתי שהמובן של המלה “ודאות” הוא האמונה בקיומם של הדברים “בעולם” – דברים כמו דת, תיאולוגיה, דוגמה, ויושרה אלוהית של הטקסט התנ“×›×™. אולם, במסע שלי בדרכים המהירות כמו גם בכמה דרכים צדדיות ופתלתלות; במסלול המוזר, העצוב והנפלא של החיים – הגעתי למסקנה שוודאות כרעיון דתי אינה שייכת לדברים שקיימים “בעולם”. במקום זאת, ודאות משמעה בעצם להיות בטוח לגמרי שהתכנים הפנימיים של הידיעה מי אני, הם משמעותיים ובעלי ערך עמוק. האמונה באלוהים צריכה להיות חוויה פנימית של העצמי ולא תיאוריה אינטלקטואלית. לעתים קרובות אנו נוטים למקם את הוודאות מחוץ לעצמנו, אך המסע שלי מלמד אותי שיותר משאיפה לגבהים מעל קו אופק, אני צריך לצלול לעומקים של עצמי. ודאות של אמונה צומחת מתוך ידיעת עצמי באופן ×›×” עמוק, שאני חווה את האלוהות של העצמי שלי שנוצרה בצלם אלוהים.

ודאות דתית אינה האמונה בכך שתאולוגיה מסוימת נכונה, אלא שאני עצמי נכון. כשאנו חשים את האלוהות של עצמנו, אנו יכולים לגעת בעוגן של ודאות וביטחה שמאפשרים לנו לעמוד מול הספקות של החיים ביושר ואותנטיות. כשאני לוקח זאת בחשבון, אני יוצא למסע האישי שלי – נוסע בכלי הרכב שלי שהוא הטקסט המקראי. להפתעתי ושמחתי אני מוצא שקריאה בוחנת של הטקסטים הללו מגלה שאכן ודאות אינה אמונה בעקרונות דוגמטיים על העולם שבחוץ. להפך, זוהי תחושה של בטחון בסיסי בערך האינסופי שלי, היותי תואם למצבי החיים והכבוד שלי בעולם. להיות בטוח משמעו להיות בטוח שאני נחשב, שאני שווה.

אנו חיים בתרבות של מסכות. כולם עוטים מסכות – של מקצוע, דת, איפיוני אישיות וכדומה. הסיבה שבגללה אנחנו נמנעים כל כך מהסרת המסכות היא משום שאנו פוחדים עד מוות שתחתן לא מסתתר דבר. אמונה ודאית היא האמונה שיש משהו מתחת. להיות בטוח משמעו לדעת שכאשר אנו מסירים את כל המסכות מה שנותר הוא לא “ריקנות”, אלא מה שנשאר הן הפנים הנפלאות והמיוחדות של האלוהות בזעיר אנפין. מה שנשאר הוא הבבואה של מישהו אהוב ומסוגל לאהבה. מה שנשאר הוא שאני מישהו שיכול לשיר שיר, שאף אחד אחר מלבדי בעולם אינו יכול לשיר אותו, ולכן אני נחשב.

בחיפוש שלי אחר ודאות גיליתי קבוצה של טקסטים מיסטיים שמהם למדתי שאנו יכולים להבין את התנ“ך – הסיפור המקודש שנמצא “בעולם” – רק כפי שהוא משתקף דרך המנסרה של נסיון החיים שלנו – “התכנים הפנימיים”. מורים ותיקים אלה גורסים שיש למעשה שני סוגים של טקסטים קדושים. המערכת הראשונה היא של עשרים וארבעה ספרי התנ“ך, התלמוד, המדרש והקבלה. הסוג השני הוא הסיפור האישי המקודש של חיינו – הטקסט שאנו חיים אותו. המערכת הראשונה אינה חשובה יותר מהשנייה. הזוהר טוען ששני הטקסטים הם למעשה אחד. גם הסיפור הפנימי וגם הסיפור החיצוני הם אותם סיפורים מקודשים. פסקה אחת בזוהר מציעה שאני יכול להשתמש בחלק השבועי של התנ“ך שנקרא על פי המסורת בבית הכנסת, כמפת דרכים לאירועים בחיי שמתרחשים באותו שבוע. גם אם איננו לוקחים זאת באופן לגמרי מילולי, הכוונה ברורה. העיסוק בטקסט הוא מפגש עם האני הפנימי שלי.

המסע האישי מתחיל תמיד בתוכי. המקובלים מלמדים שהמקום שממנו צריכים להתחיל את המסע אל העצמי הוא השם שלי. ולכן זהו המקום שבו התחלתי. השם העברי שלי הוא מרדכי ישראל. מרדכי בתודעה המקראית ידוע תמיד ×›”מרדכי היהודי”. מרדכי הוא הגיבור של סיפור פורים, שמציל את העם היהודי מגזירת שמד.

הסיפור מציג את מרדכי וקורא לו “איש יהודי”. מרדכי הוא האדם היחיד שזוכה לתיאור ×›×–×” בטקסט התנכ”×™, נחשב לארכיטיפ של היהודי. מקור המלה “יהודי” הוא יהודה, בנה של לאה. החלק הראשון של הספר כולו הוא הגות על הרוחניות של יהודה אשר מבוסס על הקריאה בטקסט שאותה אני מבין כעוסקת בחיפוש אחר ודאות בסיסית. אני קורא לכך האיכות היהודית.
השם השני שלי, ישראל, הוא השם שניתן ליעקב בידי מלאך הגורל, אחרי שניעקב אבק איתו במשך לילה ארוך ואפל של הנפש. כשהם לא מסוגלים להכריע אחד את השני, כשאף אחד אינו מנצח, המלאך נותן שם חדש ליעקב ומברך אותו. כל החלק השני של הספר הוא הגות על הרוחניות של ישראל כפי שאני מבין אותה, בהתבסס על קריאת הטקסט, והוא על הצורך שלנו לאחוז בספק כערך רוחני.
אני קורא לכך האיכות הישראלית.

הדרך האישית שלי היא מפגש בין שני ההיבטים של השם שלי, אשר כפי שהמיסטיקנים מלמדים – הוא המפתח לסיפור שלי…
הסיפור שלי הוא תמיד השתקפות של הסיפור הרחב יותר. אכן שני מימדים אלה – שני השמות שלי – תופסים את הדיאלקטיקה המהותית שבהשתלשלות המודרנית של הסיפור של העם היהודי, הסיפור האוניברסלי של הרוח. יש את יהודה – המהות היהודית – המהות של ודאות ומסורת. זוהי חוויה של בטחון ונוחות.

בד בבד יש את המהות הישראלית שהיא ייחודית לישראל (במובן הטיפולוגי לא הפוליטי) והיא מוגדרת על ידי מאבק והתנערות ממסגרות המסורת. היא עוסקת בלקיחת סיכון וספק. לעתים קרובות מאוד שני העולמות הללו, היהודי והישראלי, קשים לגישור. אך רק דרך סינתיזה אני יכול להבין את החיים שלי ולהשתתף בעצמי בכתיבת הדף הבא בסיפור של העם שלי ובתולדות הרוח.

הקדמה

מזה זמן רב נחצה עולם הרוח לשניים ונקרע באופן קיצוני בין שתי הבנות שונות בדבר טבעו של החיפוש הדתי.

מצד אחד, יש את אלה שבאופן מסורתי משתייכים לעולם האמונה הדתית, לדוגמה ולשאיפות גאולה, שעומדים על כך שאין שאלות שלא מצאו להן עדיין תשובות. מרקסיסטים אדוקים, הומניסטים ומאמינים מכל הסוגים, ככל שתתפרש המניפה – כולם חברים פוטנציאליים של קבוצה זו. על פי אסכולה זו, כל אירוע בעולם ניתן להסבר: ודאות קיימת, ואפשר וצריך להתחבר אליה דרך הדת האורתודוכסית.

מצד שני, ישנם תושביו של עולם שבו החילוניות המערבית והתיאוריות הדקונסטרוקטיביסטיות המודרניות נפגשות עם פילוסופיות מזרחיות שהקולוניאליזם פתח בפנינו, ובתוספת מדע מודרני פשטני. תלמידים של אסכולה זו נותנים תוקף להיעדר הדוגמתי של ודאויות בסיסיות של ערך או של רוחניות: אין תשובות, אין אמיתות מוחלטות. הקיום נתפש בתורת הערכים כקודם למהות. וכמו שכמה מהפילוסופים האקזיסטנציאליסטים הקיצוניים יותר חשבו: מה שקיים הוא מה שאני מרגיש ברגע ההווה. יותר מכך, עצם הקיום שלנו מוטל בספק. אם דקארט יכול ×”×™×” עדיין למצוא דרך חזרה אל עצמו באמצעות חשיבה – “אני חושב משמע אני קיים” – פילוסופים מאוחרים יותר שהלכו בדרכו איבדו כל תחושה של עצמיות ודאית. אנו חיים בעולם של אי ודאות. דבר אינו מקודש באופן מוחלט, דבר אינו נצחי. להיות אדם, כותב פוקו, משמעו להיות פנים המצויירות על החול ×›×” קרוב לשפת המים שהגל מוחק אותן. ההיסטוריה, תורת המוסר ויחסינו עם המקודש יכולים להיות והם אכן משתנים ונכתבים מחדש כל הזמן. כל דבר – מוסר, רוחניות ואישיות – יכול ואף מתעצם מחדש ברוח הזמן. ההקשר הוא התוכן.

לא רק במחשבה הדתית המופשטת מופיעות גישות שונות אלה לוודאות ואי ודאות. הן מוצאות ביטוי גם בחיים שלנו. ישנם אנשים שמוצאים את עצמם משותקים ולא יכולים לתפקד כאשר הם ניצבים מול מצבים של חוסר ודאות. הם אינם יכולים להחזיק אפילו במידה הקטנה ביותר של ודאות. אני מאמין שזה אינו רק קושי אינטלקטואלי ורגשי להחליט בין אפשרויות מנוגדות, אלא הוא מהווה השתקפות של הספק האונטולוגי העמוק שנסוב על מקומם של בני אדם בעולם והאנשים האלה הם אנחנו.

ותמיד יש כאלה שנדמה שהם מונעים על ידי תחושה חריפה של ודאות מהותית של עצמם. לפעמים אפשר להתקנא בנפשות אלה שחיות להן בנחת במרחב של ודאות קיומית והכל משתבץ היכן שהוא צריך להיות. אך התבוננות מעמיקה יותר מגלה לעתים קרובות שאותם אנשים אינם יכולים להחזיק גם במידה קטנה ביותר של חוסר ודאות. הצורך שלהם בוודאות הוא אובססיבי, ולעתים קרובות מחפה על ספק אונטולוגי עמוק הנסוב על מקומם בעולם. ואנשים אלה הם אנחנו.

ספר זה הוא מטוטלת הנעה בין שתי האפשרויות הללו. הוא שואף להשיג שתי מטרות עיקריות, אינטלקטואליות ורוחניות. האחת היא להגדיר מחדש את התחום שאליו אנו פונים כדי לחפש אחר אמונה ודאית, והשנייה הוא לתבוע מחדש את הספק כערך רוחני.

באופן מסורתי נאמר שהוודאות קשורה לדוגמה ולהוכחות לאמונה. אולם בהבנה המחודשת שלנו, ודאות – במיוחד ודאות דתית – ×¢×™× ×™×™× ×” השגתה של ודאות בסיסית של הוויה. עם הבנה זו, הספק, שצריך להגיע לפתרון, הוא הספק היומי על הערך הבסיסי של הקיום שלי. בכך שנדרוש לעצמנו מחדש את מה שהרב קוק ×›×™× ×” ×””אני המהותי”, צריכה הדת לתרום את תרומתה החיונית ביותר. הלימוד הדתי הגבוה ביותר צריך להיות שתחום המקודש יקדש את האדם. הבנה כזו יכולה לנבוע מההפנמה של האדם את מלוא התאמתו והכבוד העצמי העצמי שלו כדגמים אלוהיים בזעיר אנפין. זוהי ההבנה הקבלית של ההשקפה התנכ”ית שלפיה בן אנוש נוצר בצלם אלוהים.

התיזה של ספר ×–×” היא שכאשר בני אדם אינם מצליחים לפתור את הספק המהותי של הזהות שלהם ולהעלות אותה מתוך המעיינות של העצמיות שלהם, הם כפויים להשתמש באחרים על מנת להגדיר את זהותם. שימוש ×–×” ×›”אחר” מה שבובר קרא לו “יחסי אני-אתה” היא במהותה השורש של הדינמיקה של הרוע בעולם. בניגוד למרקסיזם, לגוונים של תורת אפלטון, והנצרות שבברית החדשה, המחשבה היהודית ממקמת את שורש הרוע בחוסר יכולתו של האינדיווידואל לפתור את חוסר הוודאות שלו בקשר למשמעות ולערך של הסיפור האישי שלו.

זהו ההיגיון הקיומי שעומד מתחת לזיהוי המיסטי שבין עמלק לספק. עמלק ×”×™×” שבט במזרח העתיק שהפך להיות סמל ספרותי של רוע סיפורי התנ“ך, התלמוד והקבלה. הזיהוי של ספק ורוע נחשבו בדרך כלל לקשורים לחוסר אמונה בדוגמה, אולם בצורת קריאתנו את הטקסט – היא קשורה לחוסר היכולת להגיע לוודאות בסיסית של העצמי כמקור הראשוני של הרוע. על פי הבנה חדשה זו, ודאות בסיסית לאיש האמונה משמעה ודאות בסיסית בעצמי.

ההבנה הישנה של הוודאות של איש האמונה אינה משאירה מקום לספק או מאבק. האמונה היא – להאמין ש-X הוא אמיתי. ברגע שחודרת שאלה לתודעתי ומשאירה אחריה שובל חלקיקים של אי ודאות, בעצם העובדה אינני איש אמונה עוד. אמונה היא מלה נרדפת לוודאות. על פי הבנה זו, כל רעיון נמדד ביחס לוודאויות הנצחיות והבלתי משתנות.

אחת מהמסקנות של עמדה זו היא שהיקום נחשב לעתים קרובות למתפקד על פי תבניות ברורות ובטוחות. אם קורים דברים חיוביים, זו תוצאה של מעשים טובים, אם קורית טרגדיה זוהי תוצאה של חטא. על פי נקודת מבט זו, אין מקום לחוסר ודאות. ההסבר או הרציונל לכל אירוע יכול להימצא בטקסט הדתי. המלה העברית המודרנית ספק – לא מופיעה אף פעם בתנ“ך. על פי מורה אחד בן ימינו, ד”ר עקיבא טץ (Tatz ), זאת משום שספק היווה ניגוד לחוויית האל של האדם התנכ”×™. רוב הנציגים העכשוויים של היהדות המסורתית מבטאים בצורה זו או אחרת את טיעוניו של טץ כהבנה “הנכונה” של העמדה היהודית.

בכרך השני של העיון – שעוסק בספק – אתווכח עם עמדה זו. אראה שלא רק שאי אפשר להימנע מהספק בחיים אלא שברמות הגבוהות ביותר של הרוח, הספק הוא האותנטיות, והאותנטיות היא אמונה.

מלה על אותנטיות

הריקוד שלנו עם אי הוודאות החל בעקבות פיזיקת הקוואנטים. כעת, לאחר שניוטון נכנע לשרודינגר, הקהילה המדעית המודרנית מצאה דרך שתבטא את הבלבול שמצוי בעולם. בהיפתחות של עולם המדע לחוסר הוודאות, המציא שרודינגר את הניסוי המפורסם שלו בתחום המחשבה שבו הוא שם חתול בתוך קופסה אטומה, שבתוכה היה סיכוי של 50% שהחתול יאכל רעל קטלני.

בזמן שהקופסה האטומה נשארה סגורה, אי אפשר ×”×™×” לדעת אם החתול ×—×™ או מת. בפרדיגמה הבסיסית של המאה העשרים הפיזיקאים של הקוונטים מסבירים שעד שהקופסה לא תיפתח, החתול אינו יכול להיות מסווג ×›×—×™ או מת: הוא בו זמנית גם ×—×™ וגם מת. זוהי הפונקציה של “מתנהג כגל” ($$$ הערה: הן כגל והן כחלקיק?)
של עקרון אי הוודאות, המשלב בתוכו את כל האפשרויות באחת, ואינו יכול להיפתר עד שהקופסה לא תפתח. כך “קריסת ההתנהגות כגל” יכולה להסתיים הן בחתול מת והן בחתול ×—×™.

פיזיקת הקוונטים, למרות האלגנטיות של הדימויים שלה ופריצות הדרך המדעיות המדהימות, לא שואלת מה שנראה כשאלה מכרעת: ומה אם גב’ שרודינגר אהבה את החתול שלה? מה עבר עליה בזמן שהחתול היקר שלה ×”×™×” בתוך הקופסה שעלולה להיות קטלנית עבורו? התודעה התנכ”ית אינה עוסקת רק במטאפיזיקה של אי הוודאות אלא בראש ובראשונה בחוויה של חוסר הוודאות.

חבר שלי היה במצב איום. האשה שהוא היה מאורס לה והתכוון להתחתן אתה בתוך חודשיים, נתקפה פתאום חרטה:
היא לא היתה בטוחה אם היא רוצה להתחתן איתו אחרי הכל. היא ביקשה ממנו זמן להיות לבד, זמן “לסדר את הראש”. פול, החבר שלי, הסכים, והיה צריך לבלות את השבוע כולו בעינוי של התנדנדות בין שמים לארץ, כשאסור לו אפילו לדבר עם ארוסתו בטלפון – הוא ×—×™×›×” שהיא תחליט אם היא עומדת לשבור את ליבו ואם לאו.

זה היה שבוע נורא, אך לא נורא כמו שיחת הטלפון שהוא קיבל לאחר שבעה הימים הקשים הללו. ארוסתו הודיעה לו שהיא עדיין לא בטוחה, והתחננה לארכה של שבוע נוסף כדי להמשיך ולחשוב.

כשפגשתי את פול באמצע השבוע השני, הוא נראה כאילו לא אכל במשך חודש ולא ישן חודשיים. חיוור ונרעד מהמתח הוא עיווה את פניו ואמר, “אתה יודע שהשבוע הראשון ×”×™×” רע אבל השבוע השני ×”×–×” ללא ידיעה, עם הרגשה של חוסר אונים מוחלט וטוטאלי – מצא אותי לפעמים מקווה לכך שהיא היתה פשוט גומרת איתי אחרי השבוע הראשון ולא גוזרת עלי עוד שבוע של עינויים. תראה, אני אוהב אותה ורוצה להתחתן איתה. אם היא תאמר לי שהיא לא רוצה להתחתן איתי – הדבר יהרוס אותי, אני יודע. אבל לפחות אהיה בטוח. עכשיו כשאני לא יודע שום דבר, מקווה ופוחד -×–×” קורע אותי לגזרים”.

בפרשנות התלמודית של סיפור תנ“×›×™ בספר ויקרא, מתואר בדיוק התהליך שעבר פול, בלי שהוא ידע על כך. הכתוב אומר, שבמקרה שאדם רואה על קירות ביתו שינוי צבע כלשהו, כוהן הדת בא ומדבר עם המשפחה ובודק את הכתם. הכוהן מקדיש שבעה ימים כדי לקבוע אם שינוי הצבע הוא רק פיסי או שהוא ביטוי של כתם מוסרי או רוחני של המשפחה הגרה בבית. במיסטיקה של התנ“ך לקירות אין רק אזניים אלא גם לב.

אם אחרי שבעה ימים מתברר שהכתם הוא אכן תוצאה של חוסר שלמות רוחנית – צריך להרוס את הבית. אם לעומת זאת, הכוהן עדיין בספק, מוקצבת תקופה נוספת של שבעה ימים כדי לאפשר חקירה נוספת.

ניתנת למשפחה שגרה בבית ארכה של שבוע: הבית שלהם יכול ×”×™×” להיהרס, אך במקום ×–×” יש להם שבוע נוסף כדי לחיות בו בתקווה – או בפחד.

המשפחה שחיה בבית, שהפיזיקה הקוונטית תתאר אולי ×›”גם הרוס וגם לא הרוס” – היא זאת שנמצאת במוקד עיניינם של הרבנים. שני משפטים מצוטטים מתהילים לאחד משמעות חיובית ולשני שלילית, שניהם מצביעים על הסבל האנושי. המשפט החיובי המדבר על שמחה וסיפוק מיושם לגבי מצב, שבו חוסר הוודאות לגבי טבעו של שינוי הצבע מתבהר אחרי השבוע הראשון. המשפט השלילי מיושם לגבי מצב שבו הבית אינו הרוס עדיין, והשבוע השני של חקירה עומד בפתח.

הדנים בפיסקה התלמודית, שואלים באופן ישיר את השאלה המתבקשת: אם לאדם יש הזדמנות לדחות את הרס ביתו, שהוא הבטחון הכלכלי שלו בעוד שבעה ימים, שבסופם אולי הכל יהיה בסדר והבית לא ייהרס, ולא יגרם לו כל הפסד כספי, למה אין זה נחשב להזדמנות נפלאה? האם לא מתאים כאן משפט חיובי, שמביא איתו שמחה וסיפוק ומשקף את הרווחה הזמנית במקום את ההרס המיידי?

במעשה גבורה מדהים טוענת הפרשנות שהחרדה, והעובדה שאין פתרון לחרדה של חוסר הוודאות, לפחות במישור אחד, יותר קשה לשאת אותה מאשר את הוודאות של הריסת הבית בסופם של שבעת הימים הראשונים. כפי שקשה הציפייה של פול לארוסתו והמשפחה שבתלמוד תסכים איתו: אין שמחה כמו הפתרון של ספק, ואין חרדה שקשה לחיות אתה יותר מזו של אי ודאות.

טבעה הפרדוקסלי של החוויה: שמחה אם הבית יהרס, וסבל אם הוא ישאר עומד על תלו לפחות שבוע נוסף, מראה את רגישותה של המחשבה התנכ”ית לכאב שבחוסר הוודאות. לפעמים ידיעת החדשות הרעות קלה יותר מאשר חוסר הידיעה אם החדשות הן רעות. כולם מכירים את ייסורי הציפייה לשיחת טלפון גורלית, את הבדיקה של תיבת הדואר אם ×”×’×™×¢×” תשובה חשובה, או לפני קבלה של תוצאות בדיקה.

אפשר להבין הרבה מהמסורת הדתית כנסיון של התרבות לתת לחוסר הוודאות מכה ניצחת אחת ולתמיד. ואכן אחד מהפרשנים המודרניים החשובים טוען שההתגלות האלוהית היא מתנתו של אל אוהב, שרוצה לחסוך מהעולם את כאב אי הוודאות שתואר בצורה ×›×” חריפה בפסקה התלמודית לעיל. קולות רבים בעולם הדתי הצהירו ניצחון חד וחלק, בטענם שכל ספקות החיים ניתנות להכנעה באמצעות אמונה, שמירת מצוות והגיון. דוגמא קלאסית היא של דוד גוטליב, מרצה ראשי בישיבת “אור שמח”, מקום שנחשב המרכז האינטלקטואלי הראשי של לימוד אורתודוכסי לאלה שחוזרים לשמירת מצוות יהודית מההקשר החילוני המתבולל. גוטליב טוען בגלוי שאם מישהו מקבץ את כל טיעוני הצדק האלוהי המסורתיים – הסברים דתיים המוצעים כדי להבין איך אל טוב יכול להרשות סבל של אנשים חפים מפשע – אפשר “לפתור את הבעיה” של קיום הרשע בעולם. גוטליב בפשטות ואולי במעשיות מסוימת טוען שהדת ענתה על השאלה הגדולה של הצדק האלוהי. השואה, עבור גוטליב, אינה מציבה יותר אתגר מהותי עבור האמונה הדתית. מידת האתגר שאדם צריך לחוש בה, היא לא יותר מאשר מידת בורותו בהסברים של הסבל המוצעים בידי החוכמה היהודית. משמעותו של הדבר, שהדת על פי תפיסתו של גוטליב ענתה לזעקתם של נביאים שקראו בקול גדול: “איך אל טוב ומיטיב, שאנו אוהבים בכל נשמתנו, יכול להרשות לסבל נורא כל כך להתרחש בעולם?” היתכן שאם היו הנביאים באים לשמוע את ההרצאות של גוטליב ב”אור שמח” הבעיה שלהם הייתה נפתרת?

אני מאמין שחוויות חיים מביאות לוודאויות שכאלה. לפעמים יכולה האותנטיות להיות מושגת רק על ידי כניסה לחוסר ודאות.

אולם הספק, שאותו תרגמנו כחוסר ודאות, או אולי נכון יותר לאמר – עירפול, הוא היצרן הגדול ביותר של חרדה, מתח וחוסר נוחות קיומי כללי. אין כמו שמחת הפתרון של אי ודאות. אך איך נדע איך לפתור ומתי לפתור? אמילי דיקנסון כתבה: “המלט ” $$$ “להיות או לא להיות” שלו, הוא מונולוג שמביא את שיר חוסר הוודאות של שייקספיר, המהדהד במנגינות של ×—×™×™ כולנו. איך ניתן, אם בכלל, להגיע לוודאות? איך נעשות כאלו החלטות? מתי עלינו להיות בהירים ובטוחים. מתי לקיחת סיכון אינה אחראית או מוסרית, ומתי הסיכון הוא אומץ לב, תעוזה ואפילו הביטוי הגבוה ביותר של האנושיות שלנו?
ההבנה הייחודית של התאולוגיה המקראית היא שהחיים מקודשים דורשים יחסים דיאלקטיים בין גן עדן לפרדוקס – בין ודאויות בסיסיות וקיומו של הספק. גם הוודאות וגם הספק חיוניים -לכל אחד מהם האיכות המיוחדת לו. דת בריאה כמו גם חיים בריאים, זורמת מתוך האחיזה הבו-זמנית הן בוודאות והן בספק.

על מנת לחיות בעולם בדרך יציבה ומלהיבה כאחד, אני זקוק בראש ובראשונה לוודאות לגבי עצמי.

אם אינני מטיל ספק בעצמי, אזי יש לי את החוזק הפנימי שמאפשר לי לפגוש את אותם תחומים רבים בחיים שלי שבהם חוסר הוודאות הוא הכרחי ובלתי נמנע. יתר על כן, קבלה בריאה של הספק תאפשר לי להימנע הן משיתוק בגלל חוסר החלטיות, והן פחזות הנגרמת בשל הליכה לקיצוניות מתוך השתוקקות לוודאות פשטנית. אם אני מעוגן ומונע באמצעות תחושה של ודאות פנימית, אני יכול לפעול באומץ לב בתוך הספק. אם אינני אוחז בוודאויות פנימיות כלשהן, הפעולה מתוך ספק היא אפשרות מסוכנת כמעט ללא עוררין.

כל הנאמר לעיל מובלע בריקוד המילים הקסום שקיים בשפה העברית ובדרך שבה היא מלמדת אותנו על קשר מושגי בין מילים שעל פני השטח אינן קשורות זו לזו. כמו “ספק” ו”סיפוק”. במבט ראשון שתי מלים אלה מבטאות מושגים נפרדים וקיצוניים: הספק נראה רחוק ממצב שגורם לסיפוק, כפי שהראה בחכמה המדרש שציטטנו קודם: “אין שמחה כמו זו של פתרון הספק”. אולם באופן לשוני, שתי מלים אלה הן קרובות משפחה. שתיהן נובעות מאותו שורש בעל שלוש אותיות: ס,פ,ק. השפה העברית מורה לנו על כך ששני המושגים שלובים יותר ממה שדמיינו בתחילה. סיפוק אמיתי מתעמק, כאשר ספק פנימי הקשור בזהות שלנו מגיע לכדי פתרונו. אם אנו מצליחים למצוא ודאות בסיסית של ההוויה שלנו, אנו מאפשרים לעצמנו להיות במגע עם הספקות שקיימים בעולם בדרך בריאה ובסופו של דבר מספקת. אך אם לעומת זאת, אנו לא מצליחים לפתור את הספק הפנימי; אנו לא בטוחים מי אנחנו ומה אנו צריכים באמת – נבלה את חיינו בחיפוש עיוור אחר סיפוק בכל המקומות הלא נכונים.

משפתרתי את הספק הפנימי של ההוויה שלי, אני יכול להתחיל לגשת גם אל הספקות הדתיים וגם אל הקיומיים כאל ידידים ולא כאל אויבים. שלא כמו משהו שהיהדות מנדה, נתבע לעצמנו את הספק כערך רוחני, ונקרא את התנ“ך בעיניים חדשות – כמדריך לספק בעולם המודרני.

ט.ס. אליוט כתב את המשפט: “×”×”×¢×–×” האיומה של ×”×›× ×™×¢×” לרגע$$$” המהלל את הוויתור על שליטה על העצמי ועל הגורל כאקט של מסירת גורלנו בידי אלוהים. נמצא שיחס היהדות ללקיחת סיכון וספק היא הרבה יותר נועזת ופעילה. במקום ×›× ×™×¢×”, עלינו לבחור בפעולה בתוך חוסר הוודאות, לא רק לתת לעצמנו להיסחף בזרם. במגע עם החוויה המלאה שהחיים מציעים, נמצא שחוסר ודאות היא הרבה יותר מצורך בלתי נמנע: הספק הוא המישור שבו אנו מגיעים לאותנטיות. הספק הוא התגלות של האלוהי.

ספר ×–×” נסוב על קריאה מחודשת של שני סיפורים תנכ”יים עיקריים: הסיפור של לאה ולידת בנה הרביעי יהודה, וסיפורו של יעקב שנקרא מחדש בשם ישראל.

ההבנה שלי את שני הסיפורים האלה, היא כמבטאים שתי טיפולוגיות שונות שלהן אקרא האיכות הישראלית והאיכות היהודית. בהקדמה האישית (שאני מקווה שקראתם) דיברתי בקצרה על איך צמחו שתי איכויות אלה, הן מתוך סיפור חיי והן מתוך שמי.

ועתה, בתפקיד המסורתי יותר של פילוסוף, אך בלי להשאיר את האישי מאחור – אני רוצה לסרטט במשיכות מכחול ספורות את קו המתאר הבסיסי של שני כרכים אלה. אי אפשר להימנע מהחזרה – בצורה שונה במקצת – על הרעיונות שהעליתי במבוא ובהקדמה זו. אולם אני מקווה שצורה חדשה זו של הצגה תעזור לכם להפנים לעומק את הרעיונות החשובים הללו ובאותה עת תספק לכם מפה כללית של הספר שתעזור לכם לנווט בו.

המגמה הבסיסית בחציו הראשון של הספר היא למקם את החלל של הוודאות הבסיסית – להגדיר מחדש את ההבנה הדתית של אמונה ושל ודאות כאמונה באלוהות של עצמי. אמונה היא אמונה בעצמי. אמונה משמעה שאני בעל ערך מספיק על מנת להיות נאהב בידי אלוהים. אין ×–×” חסד. אין ×–×” הרעיון שאלוהים אוהב אותי למרות חוסר הערך שלי. נהפוך הוא: אלוהים אוהב אותי בגלל שאני בעל ערך, בגלל שאני שווה. את האיכות של הוודאות הבסיסית אנו מכנים האיכות היהודית.

איך משיגים ודאות בסיסית של הוויה שכזו?

הספר הראשון דן בשבעה נתיבים מהותיים, שכל אחד מהם יש לו שבילים רבים ודרכים עוקפות… אלה הם:
הנתיב של ההורים והילדות הקדומה
הנתיב של הזכרון המקודש
הנתיב של הקהילה ההיסטורית
הנתיב של החברות
הנתיב של האהבה
הנתיב של ההולוגרף
ונתיב הכמיהה

ההבנה של הוודאות בספר הראשון, כאמונה בערך העצמי, ולא כהיעדרו של כל ספק – מאפשרת לי, בספר השני, לתבוע לעצמנו מחדש את הזכות לספק, לא רק כצורך המציאות אלא כערך רוחני ודתי.

באמצעות נסיוני האישי מצאתי, ומאוחר יותר עיגנתי זאת גם באמצעות הכתובים,שהספק הוא בעל ערך משלוש סיבות:
רק על ידי הכלת הספק אני יכול להגיע לוודאות גבוהה יותר, לחזון שהוא שלי.
באמצעות הכלת הספק אנו נמנעים מפיתוייה של הוודאות המזוייפת. ודאות מזוייפת על פי הראייה שלי את הטקסט ואת החיים, היא המקור העליון של הרוע בעולם. דוגמה מזוייפת, אם היא דתית או לאומית, רוחנית או חילונית, היא הקרקע שממנה תמיד צומחת הדינמיקה של הרוע האנושי.
אני צריך להכיל את הספק משום שרק מתוך הספק אני יכול להגיע לאותנטיות רוחנית. מישור שלישי ×–×” של אותנטיות אף פעם לא ניתן לפתרון לטובת ודאות גבוהה יותר. ספק ×–×” הוא גבוה יותר מכל ודאות והוא משקף את הטבע העמוק ביותר של המציאות – הן בחוקי הרוח והן בחוקי הפיסיקה (עקרון אי-הוודאות של הייזנברג).

אני מכיר בכך שהחיים, העולם ואף מלאכתו של אלוהים הם מיסתוריים וחסרי ודאות. גיליתי סגנון רחב ומובהק של “סיפורי ספק” תנכ”יים, באמצעות חשיפתם מחדש של טקסטים של כותבים בשטח הקבלה שזמן רב התעלמו מהם, וכן בעזרת פירוש חדש של פרשני המקרא המסורתיים, אני צועד לקראת תביעה מחדש של הספק כדרך היחידה המובילה לאותנטיות מלאה.

ההצהרה שציטטתי לעיל שאומרת שהיעדרותה של המלה “ספק” בעברית המקראית משמעה שהחוויה של הספק היתה זרה לאנשים בזמן התנ“ך – למרות שהיא נאמרת ×¢”×™ הכותב בכוונה טובה, עושה עלי רושם שהיא שגויה בהחלט. אך זאת אמת – המלה “ספק” אינה מופיעה בתנ“ך.
אך אאוריקה! למרות שמלה ספציפית זו אינה מופיעה בתנ“ך, המלה “אולי” מופיעה שוב ושוב בפסקאות המפתח בתנ“ך, במיוחד בספר בראשית. הבסיס הספרותי של הכרך השני הוא גילוי של ×’’אנר מקראי חדש – “סיפורי אולי”, שבהם מככבת הרוחניות של הספק.

כמו בכרך הראשון, אני × ×¢ כל הזמן בין הטקסט התנכ”×™ והטקסט ×”×—×™ של מאורעות, סיפורים ודימויים שבונים יחד את הסיפור האישי שלי. הגיבור המרכזי של “סיפורי האולי” הללו הוא יעקב בן יצחק שהשם שלו ישתנה מאוחר יותר בחייו לישראל.

את האיכות של הספק אני מכנה האיכות הישראלית.
הדיאלקטיקה בין יהודה וישראל ששורשה בטקסט המקראי היא הריקוד הפנימי של החיים הרוחניים.

המסורת המדרשית וכן המסורת המיסטית מלמדות על כך שכל דמות בתנ“ך מסמלת ומאנישה ממד מסוים של החוויה האנושית. אברהם, לדוגמה, מגלם את האהבה חובקת כול, בעוד יצחק הוא סמל לאיפוק הירואי וגבולות. הדמויות העיקריות שבתנ“ך מובנת כארכיטיפים טיפולוגיים שכל אחד מהם מבטא את הרוחניות של איכות קיומית אנושית שונה.

מתוך מסורת זו צומחת, לדעתי, איכות הוודאות שבאה לידי ביטוי באמצעות יהודה, בנו הרביעי של יעקב, בעוד שהמאבק עם הספק מגולם באמצעות יעקב בעצמו. יתרה מזאת, בודאי שיש בכך יותר מאשר עניין המסקרן באופן סיפרותי והיסטורי ששתי איכויות אלה הן המובילות במאבק העכשווי של הגדרת הזהות הרוחנית.

המתח בין מה שנראה לעין כגישות רוחניות סותרות, של היהודי המגדיר את עצמו ככזה לבין הישראלי, יוצר את הצומת של הדיון הרוחני המודרני. חוסר ההתאמה שבין היהודי (האיכות היהודית) והישראלי (האיכות הישראלית) שהתפתח במישור האישי בלי שום קשר לעניינים מקומיים העוסקים בקבוצות מצומצמות של אנשים. עם הספר באמצעות הספר ההיסטורי שלו, משחק שוב ופורש לפנינו את הדרמה של העניינים שרלוונטים להתקדמות הרוחנית של האנושות.

 

Meet Dr. Marc Gafni, Visionary Philosopher,
Author, and Social Innovator

as featured in