Parshat Ki Tisa

שתי מלות המפתח בטקסט הן “דרכיו” ו”משפט”. האישיות בטקסט היא משה. בואו נקרא שוב את המשפט; הפעם ביתר תשומת לב. אולי יש בו הד נסתר, שכבה עמוקה יותר של משמעות, שניתן לחשוף בקריאה בוחנת יותר?

משה התייחס לדרכי אלוהים רק פעם אחת לפני כן: בפרשת השבוע הנוכחית כאשר הוא מתייצב לפני אלוהים אחרי חטא העגל ומבקש מחילה לבני ישראל. אלוהים עונה בחיוב, מוכן לחבוק שוב את בני עמו למרות בגידתם. אבל למשה לא די בכך. משה דורש, בזעקה שמהדהדת לאורך הדורות: “הודיעני נא את דרכיך.”

מה משה מבקש? מה משה רוצה מאלוהים, יותר מאשר יחסים מלאים עם בני ישראל? חכמי התלמוד מפרשים את הטקסט באומץ ובתעוזה; במסכת ברכות ×–’, א’ משה אומר לאלוהים: “צדיק ורע לו רשע וטוב לו.” הוא אומר: “אלוהים העולם שלך לא הוגן. האם אינך יודע על האלמנות? האם אינך יודע על היתומים? האם אינך יודע על נהרות הדמעות שמגירים ילדיך יום יום? הודיעני נא את דרכיך.”

בתודעה המקראית הנבואה היא המדרגה הגבוהה ביותר של שלמות אנושית, וכאן הנביא בהא הידיעה, משה, פועל במיטב כוחותיו הנבואיים.
אנחנו יודעים שהמסורת היהודית ברובה רואה בנבואה את מדרגת ההשגה הרוחנית של האדם.

משה התפתח במהלך הספר ומגיע לשיאו כנביא בסצנה שבה הוא מבקש מאלוהים “הודיעני נא את דרכיך”

אם נתעמק בקריאת הטקסט נגלה שבעיני המקרא רגע ×–×” של “הודיעני נא את דרכיך” הוא לא פחות מאשר שיא ההארה הרוחנית האנושית; בשפת המקובלים ×–×” הרגע “הנשגב ביותר”. האם ברגע ×–×” משה חובק את אלוהים כשבידו הוכחות תיאולוגיות חותכות לשלמות אלוהית? האם, תוך כדי אקסטזה, הוא נכנס לרמה גבוהה יותר של התבוננות? לא. במדרגה הגבוהה ביותר של רוחניות אנושית משה קורא תיגר על אלוהים. הוא פונה בשאלה נוקבת ומבקש מענה. התודעה המקראית מבינה את קריאת התיגר הזו לא כהתרחקות מאלוהים, אלא כהתגלמות ההתקרבות אליו. השאלה הופכת להיות החיבוק; אחיזת המתאבק הופכת להיות הביטוי החזק ביותר לרוחניות יהודית.
חזרו איתי עכשיו לטקס הלוויה מסֵפר דברים: “וכל דרכיו משפט.” במישור אחד משה, הנפרד מבני עמו העומדים להיכנס לארץ כנען בלעדיו, מאשר שדרכי אלוהים צודקות. הצהרתו מלמדת על ודאות בסיסית בנוגע לאלוהים. במישור אחר המלה “דרכים” מהדהדת עם קריאת התיגר והשאלה של משה כשהשתמש באותה מלה עצמה: “הודיעני נא את דרכיך.” הצהרה על הצדק האלוהי שזורה בספק: “אלוהים, אני דורש ממך שתסביר לי איך עולמך פועל.” יש בדבריו של משה שניות ספרותית מכוונת, איזון עדין בין אי ודאות לוודאות.

עד ×›×” ניסינו לעקוב אחר הדיאלקטיקה שבמלה דרכים. עכשיו בואו נחזור ונקשיב להדים המקראיים של מלת המפתח השנייה שבטקסט שלנו “משפט”.

“כל דרכיו משפט”
לפי הטקסט המקראי פניו האנושיות של הצדק והמשפט הן אברהם, שעליו אלוהים אומר: “×›×™ ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ×”’ לעשות צדקה ומשפט.” (בראשית ×™”×—, ×™”ט). אכן המוניטין של אברהם כאיש צדק ומשפט, לפי הטקסט, הוא ×–×” שהניע את אלוהים לבחור בו כשליחו. הזוהר אומר שאברהם התחרה בנוח על משרת מפיץ המסר המוסרי של אלוהים בעולם. ואולם, כפי שאנו יודעים, כשאלוהים עמד למחות את כל בני האדם ובעלי החיים מהעולם, לא קרא נוח תיגר ולא השמיע קול מחאה; הוא פשוט מילא אחר ההוראות ובנה תיבה. אילו ×”×™×” נוח מגלה עוד תכונות מלבד שתיקתו, צייתנותו וכניעותו, ×”×™×” הוא הופך לשליח אלוהים ולאב העם היהודי. כפי שהתגלגלו הדברים, אי יכולתו של נוח למחות הובילה לכך שישעיהו (× “ד, ט’) ראה אותו אשם במבול הנורא שהחריב את העולם: “מי נוח”.

ואיפה אנו רואים את זיקת אברהם לצדק ולמשפט? בשירת אי הוודאות שלו, בקריאת התיגר החוזרת והנשנית שלו על אלוהים בעניין חורבן סדום. דרך קריאת התיגר הדרמטית שלו על האלוהות ודרך דרישתו לצדק ולמשפט, אפילו מאלוהים, אברהם זוכה לכבוד של להיות נבחר האלוהים. כשהוא שומע שאלוהים מתכוון להחריב את סדום, אין אברהם פורש לפינתו, מצמצם את עצמו ליראת שמים נינוחה ומגיף את חלונות ביתו מחשש שמא יינזק מההדף. לחילופין אברהם עומד על שפת הקבר הפתוח לקלוט אלפי אנשים, רשעים אמנם, ואומר לאלוהים: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” אברהם דוחה ודאות קלה, גם כשאלוהים עצמו מציע אותה. במקום זאת הוא קורא תיגר על אלוהים, ובעשותו כך מגלם את הצדק.

כך משפטו של משה “הצור תמים פועלו, ×›×™ כל דרכיו משפט” מכיל גם את החיבוק וגם את קריאת התיגר. ממש כשם שהוודאות הבסיסית של תפילת “מודה אני” מושרשת בקרקע המורכבת של אי הוודאות של לאה, כך ההיסטוריה הקרבית של תפילת הלוויה מתנגשת עם שלוותה הנראית לעין. לא במקרה אימצה הקהילה היהודית את הפסוק הדו-ערכי ×”×–×” כטקסט שנאמר ליד הקבר הפתוח. ×–×” הרגע שבו אנו חובקים את אלוהים, גם אם האלוהיות העמוקה ביותר שבנשמתנו האנושית דורשת שניאבק ונשאל.